Dol Theeta – The Universe Expands

ממש בסוף דצמבר החליט Thanasis Lightbridge להכות שנית. את הפרויקט הקודם שלו העונה לשם Dol Ammad, בו הוציא שני אלבומים, מאוד אהבתי בזכות החדשנות שבו ובעיקר בגלל הרוגע שהוא משדר למאזין. אני לא חובבת מוזיקה קלאסית במיוחד, מקהלות ותזמורות מושכות אותי רק ברגעים ובמצבי רוח מסוימים. אני גם לא ממש מקשיבה למוזיקה אלקטרונית, פרט לאותם לילות מזדמנים בעבודה יחד עם מוזיקת טכנו חזקה ברקע להנאת כולם. בגדול, אין לי בעיה עם שני הסגנונות האלה – אני מבינה את הקסם והעוצמה במוזיקה הקלאסית, ואני גם אוהבת את החשיבה האגרסיבית והקצבית של המוזיקה האלקטרונית. ניתן למצוא אותי מקשיבה לבטהובן, וגם אצלי חבויים איפשהוא כמה שירים של Infected Mushroom, אבל זה קורה ברגעים מאוד ספציפיים ואני לא מסוגלת להקשיב לזה במשך יותר מדי זמן בכל מקרה.

ואז באו Dol Ammad והציעו לי מיזוג טוב בין המקהלות האופראיות, הסאונד האלקטרוני יחד עם קצת גיטרות ומטאל – והמיזוג הזה תפס אותי חזק. כשהאלבום Ocean Dynamics מצא את דרכו למערכת שלי הוא גם מצא את דרכו לבקרים שלי – נהגתי לפתוח איתו את היום. המלודיות הרגועות לצד הקצב המורגש אך לא "טוחן בשכל", כולל כמה קטעי מטאל באמצע, פשוט עשו לי טוב על הבוקר. זה היה סוג של מדיטציה יומית, לפתוח את הצ'אקרות בהרמוניות נעימות ולאט לאט לטפטף את המטאל פנימה (ולפני שאתם שולחים אותי ללבוש גלאביה ולהתחבר לאני הפנימי שלי במדבר, את רוב הבקרים שלי אני דווקא נוהגת לפתוח עם Vulgar Display Of Power, סבבה?).

The Universe Expands יותר בשל ומחובר לעצמו בצורה מסויימת. אם Ocean Dynamics היה בעיקר "מימי" וזורם, האלבום הזה יותר אוורירי וחולמני. תמצאו כאן פחות מטאל למי שמתעקש, אבל מי שנהנה מ-Dol Ammad ממילא לא נהנה בגלל המטאל, החלק הפחות מודגש שם. עדיין נשארת החשיבה ה"מטאלית", המתבטאת בתיפוף ופה ושם בליין גיטרה, אבל האלבום כולו נותן תחושת צ'יל-אאוט, כיאה ליסוד האוויר הדומיננטי באלבום הזה. קשה להגדיר משהו כזה בצורה מוזיקלית יבשה – הוא יותר דורש תמונות ורגשות. אפשר לקרוא לזה מסע לנבכי הנפש, אבל לא מהסוג הסוער אלא מהסוג המשרה תחושת שלווה וביטחון.

באלבומים הקודמים השירים נשמעו יותר כמו שירים – בניה מסודרת, תפקידי מקהלה, הגבולות היו מוגדרים וברורים. כאן הכל מתפזר יותר, מתמשך, לא ברור היכן נגמר שיר ומתחיל השיר הבא בגלל תחושת זרימה אינסופית. אין כאן הרבה מילים ותפקיד מוגדר, אף על פי שהפעם נוכחת רק זמרת אחת ולא מקהלה שלמה. ישנם הרבה קטעים הנשמעים כאלתור, למשל בשיר "Nighttime", כאילו הליין נוצר בתוך רעיון ש"זרמו איתו" – Thanasis בעצמו מודה כי כך באמת התנהלה העבודה. קשה לשבור את האלבום לחלקים ולהצביע על שירים דומיננטיים, אבל יש בתהליך הספונטני הזה משהו מאוד קסום ואווירתי – מסתורין וחולמניות הם שם המשחק ב-The Universe Expands, ואפילו ה-Artwork המרשים במיוחד מנסה להעביר רעיונות אלו.

בפתיחה המאזין מתושאל האם הוא מוכן להתהפנט ולצאת למסע פסיכדלי, אך השיר הראשון הוא דווקא קצבי וכיפי, הגיטרות נכנסות כליווי לליין האלקטרוני ואנו מתוודעים לקולה הגבוה (אך לא צווחני) של Kortessa Tsifodimou, שבהרבה שירים דווקא לא מתבלטת קדימה כמו רוב הזמרים אלא נשארת בתפקיד של כלי נוסף, מה שמעשיר את המוזיקה. השיר "Mud" בנוי קצת יותר כמו שיר "נורמלי" – עם בתים ופזמון (כאשר בפזמון האלקטרוניקה מתפרצת בעוד Kortessa נשארת על טונים גבוהים), השיר שאחריו מהווה מעין מעבר מחב, ו- "Something Called Tomorrow" חוזר על המוטיב המרכזי שהועלה ב- "Mud", מה שיוצר מעגליות וחיבור חזק בין השירים.

Thanasis עצמו חובר ל-Kortessa בדואט יפהפה בשיר הזה, לדעתי הבולט באלבום – זה מוסיף המון, וחבל שהוא לא מנסה את קולו הנעים לאוזן מעט יותר. גרוב מטאלי מתפרץ ב-"Afterlife Crescendo" באווירה אפלה מעט יותר, ומזכיר יותר את הסגנון של Ocean Dynamics שם היו שירים רבים בסגנון זה. "Every Goodbye" הינו אתנחתא צ'יל-אאוטית לחלוטין, ומשום מה מזכיר לי את הפתיח של "שעת כושר"… לא קשה לדמיין אותו כמוזיקת רקע לפרסומת לספא למשל. "Goddess" הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום ושוב אני מופתעת לשמוע איך משתלב קצב טוב יחד עם מלודיות חולמניות ומתמשכות עד אינסוף, השלובות בליין הכללי כמו כוכבים קטנים המנצנצים פה ושם בתוך הרקע הכולל.

The Universe Expands הוא אלבום שהוא הרפתקה, למעזים לנסות משהו פסיכדלי יותר ולאלו שלא פוחדים מחידושים. הוא בפירוש לא מיועד למטאליסטים כבדים אך הוא עשוי לדבר לקהל נרחב יותר גם מחוץ למטאל – הוא מרגיע, מעניין, פותח את המאזין לעולמות חדשים. גם אם אתם לא נהנים מהסגנונות המובאים כאן כל אחד בנפרד, השילוב שעושה Thanasis – הרווי בלהט העשייה שלו ובתשוקה שלו לקחת את המאזין למסע קצת אחר – פשוט מקסים. שומעים כי הוא נעשה באהבה, מתוך רצון לתת למי שיעז להקשיב שעה של רגיעה, תובנות חדשות, הסתכלות מעט שונה לא רק על המוזיקה אלא על היקום והחיים בכלל. האם אתם מוכנים להארה?