Dragonland – Astronomy

לפעמים באה להקה שכבר חשבתם שאתם מכירים, שהבנתם אותה והערכתם נכון את יכולת הנגנים שלה, ואז היא באה, ושוברת כל מה שידעתם עליה, ומצליחה להפתיע. Dragonland השבדית עושה בדיוק זאת כאן, האלבום הרביעי שלה שנקרא Astronomy. את ההרכב שמעתי לראשונה באלבום הבכורה The Battle Of The Ivory Plains ואני לא יכול לומר שהתרשמתי, זה היה פאוור מטאל אירופאי על פי הספר, ללא שום יחוד או מקוריות, שלא הצליח לסחוף או לעניין יותר מידי, היה שם כשרון, אבל שום דבר מיוחד.

שם בעצם התנתק הקשר שלי עם ההרכב, הם הוציאו עוד שני אלבומים, שלהם לא טרחתי להקשיב, אחרי אלבום בכורה כמו זה ששמעתי חשבתי ששונה זה לא יהיה, Astronomy בא והפך לי את התפיסה הזאת. אם הייתי צריך לתאר את האלבום בצורת ז'אנר מטאלי, הייתי מגדיר אותו בגדול כפאוור סימפוני, אבל יש בו הרבה, הרבה יותר מזה. הוא נשמע לפרקים כאילו Sonata Arctica ישבו ושמעו Ayreon במשך כמה שנים, ואז החליטו לעשות מטאל קיצוני יותר.

בדרך Dragonland שכרו את אולפני Fredman ואת הבעלים שלהם, פרדריק נורדסטרום כמי שיעשה את המיקס, וצירפו לאלבום זמרת ששרה במספר שירים, שפע של כלים קלאסים, וגם סולן גראול בשם ג'ימי סטרימל, שר בלהקת הדת' Nightrage, כל זה הוביל לאלבום מתוחכם, מלודי, כבד מאד ללהקה, ובעיקר – מוצלח. האלבום מהווה סוג של אלבום קונספט רחב יריעה שהנושא השזור בו הוא אסטרונומיה. גיטריסט הלהקה, אולוף מרק, שמנגן עם Nightrage בהופעות, כתב כאן ספר של ממש – טקסט ארוך ומורכב שבנוי על חלק גדול מהשירים.

את הטקסטים שבהם יש שירה סוחב הסולן ג'ונאס הייגרט בצורה מוצלחת במיוחד, הקול שלו הוא מסוג הקולות שעלול לעצבן מי שלא אוהב פאוור מטאל, אבל כסולן פאוור הוא בהחלט עושה עבודה טובה מאד. מהרגע הראשון של האלבום ברור שזה כבר לא סתם פאוור מטאל, זה מורכב יותר, מתוחכם, המלודיות הרבה יותר עשירות מאלו ששמעתי בעבר מהלהקה, והשילוב של הקלידים נותן להם הרבה מהנופך ה-Ayreon-י שעליו דיברתי.

בשיר "Cassiopeia" נכנסת הסולנית האורחת, אליז ריד, וזה שילוב שנותן הרבה ללהקה. מלבד המלודיות הגדולות וההפקה המושקעת, האלבום לוקח את הכבדות של ההרכב כמה שלבים קדימה. "Contact" הוא דוגמא לשיר שנותן מהירות שיותר הייתי מצפה לה באלבום של Soilwork למשל, השילוב של המלודיה והאגרסיה הבלתי צפויה הוא משהו שלאחרונה שמעתי באלבום של Mercenary, בהחלט לא להקה שהייתי משווה בעבר ל-Dragonforce. הסגנון הניאו-קלאסי עושה גיחה ב-"Beethoven's Nightmare", הגיטרות תופסות מקום מכובד והלהקה נותנת הפגנת נגינה שלא הייתה מביישת שום הרכב פאוור נוכחי.

בשיר אחרי, "Too Late For Sorrow", הכבדות תוקפת שוב, עם עוד שירת גראול חזקה – הבנתם את הרעיון, האלבום מלא מכל טוב. אני לא אומר כאן שתצפו ל-Ayreon, זה עדיין לא פרוג. אבל אוהבי מטאל מלודי, יהיה זה פאוור, סימפוני או לא, בהחלט מקבלים כאן את אחת היציאות החזקות של השנה האחרונה. וזה רק בא ללמד שאי אפשר לשפוט להקה לנצח על פי אלבום אחד שלה. אני הולך לעמוד בפינה, ואתם מוזמנים להגיע לחנות ולקנות את האלבום, אם מטאל מלודי מהקוצע הוא הכיוון שלכם.