Dream Evil – The Book Of Heavy Metal

זוכרים את הרגעים האלה שאמרתם לעצמכם "למה לעזאזל אני מקשיב למוזיקה הזאת, המטאל באשר הוא? למה אני רוצה להחריש את עצמי בכוונה דרך מוזיקה אגרסיבית שחלק נרחב ממנה דן בנושאים מטופשים, כמו שדים ומלחמות, שלא נוגעים לי בכלל?".

ובכן, לכל אחד יש משבר אמונה במטאל, אם זה פוגע יותר, או בעוצמה פחותה, אבל זה מגיע, מתישהו. ואז, לכל משבר אמונה במטאל יש את האלבום ההוא, זה שמחזיר אותך בחזרה לשורשים. וכך קורה גם לי, בתקופה אבודה שכזו, למרות שאלבומים טובים יוצאים על ימין ועל שמאל, שאלתי את עצמי שוב ושוב "לא אהבתי פעם Iron Maiden? אז למה לכל הרוחות אני מקשיב ל-Misery Index?" עד גילתי שהישועה תגיע עם האלבום החדש של להקת Dream Evil, אשר עתיד לצאת ב-Century Media בסוף החודש הזה, שכן הוא אחד מהאלבומים האלה שמחזירים אותי לשורשים.

Dream Evil היא להקה שהשם שלה הדהד לי רק בשנה האחרונה מול העיניים, וגם זה צץ מכל מיני ברנשים שדעתם בקושי החשבתי, חובבי הבי מטאל מלוקק כמו Hammerfall או שאר להקות מצוצות מהאצבע. אם יש אנשים שזה עושה להם טוב, שיבושם להם, אבל לא ככה אני רציתי את המטאל שלי. למעשה, בתור אחד (שלא מעטים יחלקו את התזה הזאת איתי) ששנא גראולים בתחילת דרכו כמטאליסט, וכיום כבר קשה לי בחסרונם, ושירה מלודית כבר נשמעת לי מיותרת, צריך קצת איזה משבר אמונה כדי לנער אותי ולהזכיר לי למה אני פה.

ואז הגיע לידי עותק של האלבום, "The Book Of Heavy Metal", והדבר הראשון שאמרו לי עליו זה "אתה שונא הבי מטאל? זה יחזיר לך את האמונה בו." סקפטי כהרגלי זרקתי את הפרומו לאנשהו במשרדי וקברתי את עצמי בתוך צליליהם המרטשים של Nile, עד שהחלטתי שהגיע הזמן לתת להם צ'אנס, וזו הייתה החלטה נכונה.

למי שלא מכיר את Dream Evil, זהו הרכב המחמד של מפיק העל פרדריק נורדסטורם, בחור שוודי מבוקש שהפיק את מיטב אלבומיהם של In flames, Opeth, Dimmu Burgir, Children of bodom, Arch enemy, Armageddon והרשימה עוד ארוכה. בכל אופן, הבחור הזה שיודע מה הוא עושה מבחינת הפקה, קם, לקח גיטרה וחבר לגיטריסט גס ג. (ככה הוא רוצה שיקראו לו, אז ככה אקרא לו. יוונים, לך תבין) שגם מנגן ב-Firewind וב-Nightrage (עליה נאמר שהיא תירש את At the Gates, מה שגם תומס לינדברג צווח נשמתו גם שם) והוא גיטריסט לא רע בכלל. יחד עם סנואי שאו (מתופף עם ותק רב בעבודתו עם המלך, King Diamond גם בהרכב Merciful fate) וסולן מוכשר בעל קול כובש בשם ניקלאס איספלדט, הם הוציאו שני אלבומים שנעו בין הבי מטאל לפאוור אך לא היו מגובשים מספיק, עד לאחרונה, כאשר הם יצרו משהו שהוא בהחלט ראוי לציון, אלבום הבי מטאל מעולה שפשוט משכתב את חוקי ההבי מטאל מחדש. כן, לא מדובר בשילוב הבי-פאוור מטאל נמרח ושבלונאי נטול אישיות, אלא במוזיקה כבדה יותר, שאי אפשר לתאר אותה אחרת מלבד Heavy Metal, ואתם רשאים להשחיל באמצע את המילה Fucking.

האלבום נפתח בהכרזת המהות שאותה חיפשתי, קריאה גבוהה ורועדת כיאה לצעקת הבי מטאל מקובלת, והאמת, מאד מרתיעה, שפשוט צועקת Metal!!! אבל מיד לאחר מכן, הכל משתנה בהיכנסו של ריף כבד במיוחד, במסורת של מה שיש במחסנית של זאק ווילד, עם קריצות רבות להרכבים כמו Judas priest בתקופת Painkiller ורוני ג'יימס דיו בתקופת Last in line. אנחנו מקבלים שיר פתיחה כבד, ריף שחובט בך בקצב שלא בורח לשום מקום, איטי ומרשים, כמו נגמ"ש של מצב רוח טוב ורוקנרול שנותנים למושג "דפיקת הראש" משמעות מרעננת לגמרי. המילים של השיר די בנאליות, והאמת, למילים כאלה ציפיתי מ-Manowar או משהו כזה, והשוואה למן-או-וור די הולמת בעוצמה המוזיקלית, אבל מתחת למילים יש גם סוג של ישועה קטנה. תשובה לשאלות של מאזין מטאל מהורהר שאיבד את הדרך שלו. האם אני רק פוזר? האם אין לי כבוד? "אני אתן הכל כדי להיכתב ולהיזכר בתנ"ך של ההבי-מטאל" – ציטוט מן השיר למעשה, Dream Evil יוצרים בשיר הזה את הבשורה החדשה, את הברית החדשה של ההבי מטאל, יהיה התנ"ך של המטאל אשר יהיה. אין פה שום דבר חדש כל-כך, אבל כל מה שיש פה מבוצע בצורה מדויקת ומרהיבה.

השיר הפותח, שהוא גם שיר הנושא כאמור, הוא המועדף עלי בכל האלבום, אך שלא תטעו שכן נמצאים כאן רצף של פנינים. השיר העוקב, "Into the Moonlight", כבד והמקפיץ הרבה יותר, שלא לדבר על הקריצה לפנתרה המוקדמת עם השיר "The Sledge", ובנוסף גם שיר שכאילו נלקח מ-Bark At The Moon של אוזי אוסבורן בכבודו ובעצמו, אשר נקרא "No Way", שם מר ניקלאס מעניק את החיקוי הכי מרשים של אוזי שאי פעם שמעתי.

יש פה גם להיטי הבי מטאל יותר קלילים במסורת Europe או Judas Priset היותר מוקדמת, שירים כמו "Tired" עם הפזמון הקליט ו-"Let’s Make Rock" הכיפי לשמיעה. "Chosen Twice" הוא שיר אה-לה Iced earth עם שירת מקהלה בומבסטית בפזמון, והקטע שאחריו, הוא שיר עם ריף שאני בטוח שמטאליקה כתבו איפשהו, ונקרא "M.O.M", שפירושו Man or Mouse.

השיר הסוגר של האלבום, "Unbreakable Chain", הוא בתפקיד הבלדה והוא בהחלט סיומת אפית לאלבום שהוא על טוהרתו הבי מטאל, אשר מעולם לא נשמע עדכני כל-כך, בעל אישיות משלו לעומת להקות מהולות בחוסר אישיות מצודד. והכי חשוב, האלבום קובע את הכללים מחדש, כמיסיונר של מטאל הוא בדיוק קולע למטרתו.

משעשעת העובדה שהאלבום נקרא "The Book Of Heavy Metal", והוא דוגל בניסיון להירשם בספר הקדוש של ההבי מטאל (אה… יש אחד כזה. אני יודע. הסרט יותר טוב) אך למעשה הוא זה שמשכתב אותו. Dream Evil היא להקה שעומדת בזכות עצמה עם הפקה קסומה ועוצמה בלתי נלאית יחסית לסגנון שכולנו חשבנו שמת. אז לא, הבי מטאל לא ימות, וזאת כל עוד נשאר גברים ולא עכברים… או משהו כזה.