Dream Evil – United

אש! מלחמה! מטאל! עם מילים כאלו, מי צריך לצפות בחדשות? Dream Evil השבדים חוזרים אלינו בפעם הרביעית עם אלבום חדש בשם United, אך לפני שנגיע אליו, רצוי להזכיר את The Book Of Heavy Metal, אלבום הלהקה מ-2004, שלדעת רבים נחשב לאחד מאלבומי המטאל הכי מפוצצים של השנים האחרונות.

Dream Evil כנראה עלו על הנוסחה שגורמת לאלבום יחסית פשוט לבלוט מעל כולם, בלי נגינה מיוחדת, בלי שילובים אלקטרוניים, נטיות מטאלקור, או כל מה שעכשיו גורם לאלבום להצליח – הם פשוט לקחו את מה שבשנות ה-80 נחשב למטאל איכותי, הוסיפו עליו כמויות אדירות של אנרגיה והדביקו את הכל חזק חזק עם ליריקה שהייתה יכולה להחליף את הגבינה על הפיצה שלי.

אני חייב להודות שלא הייתה לי ציפייה גדולה לאלבום החדש של Dream Evil ולא רק בגלל שהם החליפו את 2 חברי הבסיס – Gus G. הגיטריסט [עכשיו ב-Firewind] ו-Snowy Shaw המתופף [עכשיו ב-Therion גם כסולן], כל אחד ענק בתחומו – אלא גם בגלל שלדעתי יהיה להם קשה מאד להתעלות על האלבום הקודם. גם לאחר כמה שמיעות לא הצלחתי להיתפס באלבום החדש כמו שקרה לי אז, אבל בכל זאת, למרות שפיתחתי חסינות מסוימת לדבק הזה שהם משתמשים בו, הצלחתי לראות מבעדו שהאלבום לא רע כמו שחשבתי.

למעשה, התחלתי לחבב את האלבום דווקא מהשיר האחרון, "My Number One", שבפעם הראשונה ששמעתי אותו חשבתי שהוא אחד משירי ההבי מטאל החזקים ביותר של הזמן האחרון, אך לאחר שהסתבר לי שהוא גרסת כיסוי לשיר של Helena Paparizou, שזיכה את יוון בתחרות הארוויזיון ב-2005, לא ידעתי איך להרגיש. ממש כמו לגלות שהגבינה שעל הפיצה שלך, היא בעצם לא… גבינה. יאק. אבל יודעים מה, לא איכפת לי, אהבתי את השיר. עצם זה שאותם 2 חברי להקה לשעבר השתתפו בעשייה שלו, כבר אומר שאני מזהה מטאל איכותי בלי לשים לב אפילו. אז הנה לכם. עכשיו איפה היינו? אש? מלחמה? כן… United מתחיל בשיר "Fire! Battle! In Metal!" שלא נותן לך הרבה זמן לחשוב על הפתיחה שלו לפני שהוא מכניס חיתוכי גיטרות, תיפוף מקפיץ ואת שירתו הצפצפנית של Niklas Isfeldt, הסולן הבלתי מעורער של ההרכב.

קשה לקחת ברצינות את מה שהולך פה, אבל כשמתעלמים מהליריקה, אפשר להרגיש חופשי לעשות הדבאנגינג עד אור הבוקר. שיר הנושא ממשיך משם, על מקצב יותר אפי, ופזמון שבכיף היה נכנס לאיזה בלדת מטאל איי שם בשנות ה-80. קולו של Niklas מראה קצת גיוון, יותר רגיש, פחות אנרגטי, אבל זורם היטב עם הנגינה. חברי הלהקה החדשים יושבים "טייט" בכל השירים באלבום ומרביצים חזק, החל מסולואים מלוקקים וטובים כאחד באדיבותו של Mark Black ועד לתיפוף כוחני ויוצא מן הכלל של Pat Power. השירים אמנם נשמעים בסה"כ דומים למה ששמענו כבר בעבר מהלהקה, אך הנוסחה ש-Dream Evil משתמשת בה עדיין עובדת – יש כאלה שיתעייפו ממנה, כמוני למשל, ויש כאלה שיכולים להקשיב לה ללא הפסקה, כמו למשל מעריצי Manowar למיניהם.

"Evilution", השיר הרביעי, מביא שוב קטעי שירה חזקים וצווחות מקפיאות דם, ואילו השיר השישי, "Higher On Fire" נשמע כמו שיר הבי מטאל עתיק, רק בסאונד טוב ועם חזרתו של ה-"Ho, Ha" המפורסם מהאלבום הקודם. "Love Is Blind" נשמע כמובלדה עמוקה, עם נגינת גיטרות כבדה ומרשימה במיוחד. Dream Evil גם יכולים להיות רציניים כשהם רוצים. הלהקה לא עוסקת רק בהבי מטאל, היא גם משלבת השפעות החל מהימים הראשונים של הרוק הכבד, דרך להקות כמו Judas Priest, Iron Maiden ואפילו Black Sabbath. השיר "Back From The Dead" הוא דוגמא מצוינת לכך עם עבודת בס לא רעה מצד Peter Stalfors ואנרגיות שגרמו לי לרצות לדרוס איזה קיר בטון. אך בדיוק לפני שהחלטתי לנסות זאת ולשלוח את זעמי בעצם חף מפשע, "Doomlord" הגיח וגרם לי להיקרע מצחוק לאחר שהסתבר לי שהוא בכלל מדבר על ציפור ולא על איזה רוזן מרושע (שנשמע כמו הטבח השבדי מהחבובות, משום מה) השוכן בטירה על הרי הגנלרוק האימתניים…

עם זאת, שום דבר לא הכין אותי לכאב שקיבלתי עם השיר "My Number One" שכולל מקצב תופים תותחני, גיטרות מנסרות וסולו מזרחי שיכול להתאים לכל חתונה ישראלית ממוצעת – בוודאות – השיר גאוני ואין מנוס. אז נכון שהם לא תמיד רציניים, אבל Dream Evil יודעים מה הם עושים וממש לא מתביישים בזה, אז אם להם זה לא מפריע, מי אנחנו שנתווכח. עכשיו איפה הקיר הזה?