Dream Theater – A Dramatic Turn of Events
אז נכון, שם האלבום החדש של DREAM THEATER לא אמור לשקף את המציאות של חברי הלהקה, כך טען באוזניי גיטריסט הלהקה, John Petrucci לפני כמה חודשים בראיון לאתר זה. ונכון, העזיבה של Mike Portnoy השפיעה עליהם, אבל החומר לאלבום החדש כבר היה בכתיבה כשהוא עזב. ונכון, המחליף שלו, חיית תופים בלתי נלאית בשם Mike Mangini, הצטרף ללהקה כשהאלבום כבר היה כתוב, וההשפעה שלו מזערית – כצפוי, דרך אגב. כל הדברים הללו נכונים, ומה שהכי נכון, הוא שדשנו עד קץ את סאגת העזיבה של Pornoy, וזו הפכה לעובדה חקוקה בסלע. בינתיים, יש ל DT, להקת הפרוג מטאל המצליחה והגדולה בעולם, אלבום חדש, העונה לשם המשעשע A Dramatic Turn of Events, ואני רוצה לעשות קצת סדר בבלאגן.
נתחיל בהצהרה – זה האלבום הכי טוב של הלהקה מאז Six Degrees of Inner Turbulance. אבל לא מדובר באלבום טוב כי הוא מציג משהו שעוד לא שמענו מהלהקה עד היום (כמו האלבומים שהגיעו אחרי אלבום המופת ההוא), אלא מכיוון שסוף סוף – אחרי עשור של פעילות, DT מציגה אלבום אחיד ברמתו, שממשיך קו מוזיקלי ברור, שמגדיר היטב את המקום בו הלהקה נמצאת כיום. לא אלבום שמנסה כיוונים חדשים, לא אלבום שבודק קהלים נוספים, ולא אלבום שמוקלט כי המעריצים צריכים לקבל עוד אלבום, וחוסר ההשראה והרצון ניכרים בו – כמו האלבום האחרון שלהם, שהיה מזעזע בעיני. A Dramatic Turn of Events הוא אלבום ברור, מתחילתו ועד סופו, שכל מטרתו היא להוכיח לעולם ש DT עדיין בועטים, עדיין קיימים, ושהמותג חזק יותר מהמרכיבים שלו. אלא אם אחד המרכיבים הללו הוא Petrucci, שרוחו מנשבת מעל כל שיר באלבום הזה.
באופן טבעי, ברגע ש Portnoy יצא מהמשוואה, עיקר כוח הכתיבה ב DT הפך להיות Petrucci ו Jordan Rudess, וזה נשמע בכל שיר באלבום – שני הכלים המובילים את השירים הם הגיטרות והקלידים, כשהתופים של Mangini לא מפריעים ולא מוסיפים, ממלאים את תפקידם בנאמנות, והבס של Myung נשאר, כרגיל, כתמיכה מאסיבית ורבת עוצמה, ללא התעלות או תשומת לב מיוחדת במיקס. השירה של Labrie נשמעת מעולה – כרגיל בשנים האחרונות – אבל גם הוא לא מעניק חוויה יוצאת דופן, או ביצוע שנחקק בזיכרון. תפקידי השירה שלו סטנדרטיים, במידה הנכונה, בלי להפריע לרצף המוזיקלי שמרכיב את השירים החדשים.
בעקבות האזנה לאלבום החדש של Red Hot Chilly Peppres, שהוא נוראי דרך אגב, פיתחתי תיאוריה לא חדשנית במיוחד, להקות גדולות מגיעות לנקודה מסוימת בזמן, בה הן כבר לא יכולות לחדש לעצמן ולקהל שלהן שום דבר. הן הקליטו אלבומי מופת בעבר, ובמקום לסגור את הבאסטה, הן ממשיכות להופיע ולהקליט, כי זו העבודה של חבריה. כל אלבום חדש שהן משחררות הוא עוד תחנה בדרך לסיבוב ההופעות הבא, ומכיל שירים שלא יכנסו לשום פנתיאון מוזיקלי כזה או אחר. למעשה, אלבומים חדשים של הלקות היסטוריות הם פילרים (Fillers) באורך מלא לשניים שלושה שירים שיכנסו לסט ליסט של ההופעות, ולאלבומי האוסף. זה תהליך רגיל, שקורה כמעט לכל הרכב גדול ומשפיע, מ Rolling Stones ועד Iron Maiden.
במקרה של DT, A Dramatic Turn of Events הוא בדיוק אלבום כזה – עוד תחנה בדרך לסיבוב ההופעות העולמי הבא, שמכיל שניים שלושה שירים טובים, וכל השאר הם תחנות האזנה, כדי להחליק האזנה שלמה, וכדי להצדיק את רכישת האלבום. ואתם יודעים מה? בנקודה הזו של הקריירה שלהם, זה בסדר גמור ש DT הגיעו למקום הזה. מהמקום הזה אפשר לשחק עם הקטלוג העשיר של ההרכב, ולהתחיל למצוא השוואות לחומרים קודמים, ולראות מה עבד ומה לא. בצורה הזו, אפשר להרגיש חופשי, באמת חופשי, ולהביע אכזבה מהאלבום החדש, מבלי שזו תגרע מהחוויה הכללית – כי כבר אין ציפיות.
On The Backs of Angels, למרות היותו השיר שנבחר להיות הסינגל הראשון (וגם השיר שזכינו לשמוע בהופעת הלהקה בישראל לפני כמה חודשים) הוא שיר חלש, קצת משעמם, שלא מתקדם לשום מקום, ולא מציע שום בשורה חדשה. קצת מוזר לפתוח אלבום חדש בשיר חלש, אבל DT בחרו בשיר הזה כיריית הפתיחה של האלבום, והוא מדגים היטב את כל הביקורת על האלבום הזה – פרווה, מהוקצע, אבל לא סוחף. לעומתו, Build Me Up, Break Me Down הוא כבר סימפוניה אחרת לגמרי – ריף קטלני שפותח את השיר, בתים מעניינים – הן מבחינת הנגינה והן מבחינת העיבוד, שנוטה לסאונדים אלקטרוניים מצידו של Rudess, בנייה נכונה של המלודרמה בפזמון, וסי פארט קצרצר (במונחים של DT), שמוביל למעבר שמסביר את השיר הזה, ובדיוק למי הוא מופנה. רמז אחד – לא אל אוסאמה בן לאדן, כי הוא לא עזב את הלהקה במפתיע לפני כשנה וחצי.
השירים באלבום אינם ארוכים במיוחד, אם אנחנו מוכנים לקרוא ל 12 דקות "סביר". אחרי ה 17 דקות המזעזעות של the Count of Tuscany מהאלבום הקודם (ומההופעה בארץ), נדמה כי DT החליטו לא להתיש את המעריצים, והשיר הארוך ביותר באלבום מגיע ל 12 וחצי דקות, ובאופן מפתיע (לא ממש), הוא גם השיר הטוב ביותר באלבום. אבל תיכף נגיע אליו, כי יש לנו עצירה ב Lost not Forgotten, שנפתח מדהים – פתיחה סימפונית מרשימה, שעוברת לריף מטאל קטלני, שמתפתח לדיאלוג פסיכופטי של קלידים וגיטרה, שמזכירה את ימי Scenes from a Memory. השיר הזה מריח כמו החייאת הנעורים, עם קטעים שמזכירים את כל אלבומי המופת של הלהקה – Awake, Images and Words ומה לא. אבל מה – הטקסט שלו מטופש עד כדי דמעות: עוד סיפור פנטזיה צולע שנכתב ע"י Petrucci, שהחליט לכתוב על דרקונים ואבירים, במקום להתרכז במה שהוא ידע לעשות כל כך טוב בשנים המוקדמות של הלהקה. בעקבות זאת, אנחנו נשארים עם חצי תאווה ביד – לחן מעולה, ביצועים מרשימים ומלאי טכניקה (וחכמים, לשם שינוי), אבל טקסט נמוך ולא מעניין. ואיזה סי פארט מבריק יש בשיר הזה, יא וואראדי.
עד This is the Life אין מה להתעכב יותר מדי: בלדה משעממת, שאינה מציעה שום נקודת אור. לא בביצועי השירה של Labrie, שבדרך כלל פורח בבלדות הצ'יזיות של DT, לא בלחן ובעיבוד הסטנדרטיים לחלוטין, ולא בטקסט הלא מרגש בעליל. Bridges in the Sky נפתח בצורה משעשעת משהו – קטע שירה גרוני (חפשו ביוטיוב), שממשיך לאיזו שטות אקפלה נוצרית, ואיכשהו זה אמור להתקשר להד באנגינג המרשים שמגיע כמה שניות לאחר מכן. יש אווירה גותית אפלה שמרחפת מעל השיר הזה, שנשמע קצת ילדותי, בעיקר בגלל תפקיד השירה המוביל אותו קדימה בצעדים מהוססים, והפזמון הלא מעניין בעליל. עוד יותר לא ברור הוא המעבר האינסטרומנטאלי באמצע השיר, שלא מפתח אותו לשום מקום, ונשמע כמו הפגזה ארטילרית נוטפת גרוב ופאן, אבל ללא נקודת חיבור הגיונית לשיר. בנקודה הזו, העצבים מתחילים להתרופף בזמן ההאזנה לאלבום, אחרי שני שירים לא מעניינים, שלוקחים את האלבום כמה צעדי ענק לאחור.
למי שאהב שירים כמו The Ministry of Lost Souls, ולמי שמוכן לקהל רגעי נו מטאל ואלקטרוניקה רבים במוזיקה של DT, Outcry הוא כפפה ליד המרימה סימן שטן. אבל אני חייב להסתייג ולציין שלא מדובר בשיר מוצלח במיוחד, ששוב מציג את DT מודל 2011 כהרכב סופר טכני, סופר מלודי, מבריק מבחינת כתיבת מהלכים הרמוניים ומלא דמיון – אבל לא סוחף. אז נכון, המוזיקאים בינינו יתעלפו על מה שמתרחש בשיר הזה, החל מהדקה החמישית בערך, אבל מה שווה כל ההתפרעות הטכנית הזו, אם אין שום דבר שמחבר אותה בצורה נכונה לכל מה ששמענו עד כה בשיר – והנה לכם הדוגמא הנפלאה לשיר Filler, שאולי ינוגן פעם פעמיים בהופעות, אבל לעולם לא ייזכר כאחת מפסגות הכתיבה של הלהקה, בעיקר לנוכח העובדה שהוא מזכיר בצורה קצת מרגיזה קטעים משירים מופתיים קודמים של DT, כמו Change of Seasons.
אני מניח שחלקכם ימצא את Far From Heaven כבלדה מרגשת ומעניינת, אבל אני מעדיף לצפות בשם ההוליוודי בעל אותו השם, שמצדיק את הקיטש הנוטף באמצעות התכתבות עם ז'אנר קולנועי שלם. השיר עצמו לא מעניין, ומהווה תחנת מנוחה בדרך ליצירה שמצדיקה את קיומו של האלבום כולו – בהנחה ואתם מקבלים את תיאוריית ה"אלבומים שממלאים זמן". Breaking All Illusions הוא מבט מלא זיכרון ואהבה, באורך 12 וחצי דקות, לימי Images and Words ן Awake, כבר מהריף הפותח ומשחקי המקצבים שמבשרים על בואה של יצירת מופת. אי אפשר להתחמק מההשוואה ליצירות כמו Learning to Live, שרוחו מנשבת מעל כל תו בשיר המבריק הזה, ביחד עם רוחן של כל להקות הפרוג רוק של שנות השבעים, שמפציעות לפתע בסי פארט. פשוט נפלא.
ועם כל ההתלהבות משיר מבריק, מגיע השיר שחותם את האלבום, Beneath the Surface, שמפיל את כל האלבום בחזרה לשיאים של בינוניות, ומסיים אותו בקול ענות חלשה במיוחד. אז מה בעצם הנקודה התחתונה? A Dramatic Turn of Events הוא הכל חוץ משמו – הוא לא לוקח את DT לכיוון חדש, והוא לא מביא שום בשורה חדשה. מה שהאלבום כן עושה, הוא להחזיר לכמה רגעים ספורים את האמונה שיום יבוא ו DT יהממו אותנו עם עוד אלבום מופת, אבל באותה נשימה, מזכיר לנו שלכל מטבע יש שני צדדים, ושעל כל מאמין יש ארבעה אתיאיסטים. לפחות בעיני כותב זה, DT הפכו להיות עוד להקה גדולה מאד, שנכנסת לאולפן בשביל לרצות את יצר הנעורים של עצמה, ולהזריק אדרנלין של סיבובי הופעות. שירים גדולים כבר לא יצאו מהם, וזה לגמרי בסדר. השאלה היחידה שנותרה לשאול היא האם הם בעצמם מודעים לכך, והאם הם שלמים עם זה? כי אני, בתור מעריץ מפוכח, שלם עם זה לחלוטין. עם האלבום החדש של Red Hot Chilly Peppers, לעומת זאת, קצת קשה לי להשלים, אבל זה דיון ליום אחר.
