Dream Theater – Greatest Hit

אוספים הם דבר בעייתי – או שאתה מוציא אחד כשאתה מרוקן מבחינה יצירתית, או שאתה מוציא אחד לפני אלבום חדש ומסקרן, או שאתה מוציא אחד כשאתה מסכם את הקריירה שלך (כי אתה כנראה מפרק את ההרכב), או שחברת התקליטים שלך רוצה לעשוק את המעריצים עוד טיפה. בכל מקרה, איך שלא מסתכלים על זה, אוספים בדרך כלל נתפסים כנקודה בעייתית בקריירה של האמן, ולא תמיד מתקבלים בברכה.

להרכב כמו Dream Theater, הרכבת אוסף היא פעולה יותר בעייתית מבדרך כלל: מדובר בהרכב שרוב השירים הטובים שלו עוברים את מחסום שש הדקות (ולרוב מתארכים עד עשר דקות ולפעמים יותר), ולהרכיב אוסף שלו יהיה קצת מגוחך, שכן בדיסק יהיה מקום לשישה-שבעה שירים. אוסף כפול או משולש יכולה להיות אופציה טובה, אבל Dream Theater שחררו עד היום כמה אלבומי הופעות חיות, שמהווים בעצם מעין אוספים בפני עצמם (רוב אלבומי הלייב שלהם הם משולשים).

אבל מה לעשות, שחברת התקליטים הקודמת של Dream Theater החליטה שזה ממש לא יפה מצד הלהקה לעזוב לחברת אחרת, והחליטה לנצל את הזכות שלה לשחרר אוסף בלי לשאול את חבריה. כנראה שבאקט של נחמדות נעשתה פנייה ליידע את הלהקה, ומ-Mike Portnoy, המתופף ומנהיג שלה, התבקש לעזור בהרכבת האוסף. שלא יהיו ספקות לרגע, Dream Theater לא רוצים להוציא אוסף כזה, ומקריאת הערות השוליים של פורטנוי בעטיפת האלבום, ניתן להבין שהוא ממש לא רוצה שתשמעו את הדיסק הזה, אבל הוא מחויב מבחינה חוקית.

בניגוד למקרה שאירע לפני כמה שנים עם חברת Magna Carta (ששחררה אוסף של פורטנוי ללא ידיעתו, מה שגרר את החרמת האלבום מצידו ולכלוך פומבי על החברה), הפעם נראה כי חברת התקליטים הפעילה קצת שיקול דעת, והציבה בפני Dream Theater עובדה: "אנחנו מוציאים לכם אוסף, בין אם תרצו או לא. אתם יכולים להחרים אותו, אתם יכולים ללכלכך עליו, אבל הוא יצא. השאלה, מה אתם רוצים לעשות עם זה?".

כנראה ש-Dream Theater החליטו שאם כבר, אז כבר, ופורטנוי ישב ובחר את השירים, שמחולקים לשני דיסקים: האחד מציג את הפן האגרסיבי של הלהקה, והשני את הצד הרך יותר. עכשיו, שיהיה ברור – למרות שעל העטיפה יש רמיזה משעשעת שהאוסף הזה הוא חרא (וזה ציטוט ישיר), ולמרות שניתן להבחין בבירור שהלהקה לא מרוצה ממנו, אין ספק שמדובר בחתיכת מוצר מחורבן, כזה שיכול לעניין רק מישהו שלא מכיר את הלהקה, ורוצה לברר על מה כל המהומה. לחובבי Dream Theater אין שום דבר שיכול לרגש באלבום הזה, ויותר מכל הוא רק מדגים כמה נמוך אפשר לרדת כשרוצים להרוויח כסף.

בחירות השירים נוראיות, שכן על פורטנוי היה להתחשב בעובדה שהוא מקבל אוסף כפול, ומפאת אורך השירים המקובל של Dream Theater, לא ניתן להכניס את השירים שבאמת נחשבים לטובים ביותר של הלהקה, אלא את השירים הקצרים ביותר של ההרכב. נניח ובתור מעריץ של Dream Theater יכולתי לחיות עם העובדה הזו, אבל מישהו החליט שזה יהיה רעיון טוב לשים באלבום את גרסאות הרדיו של כמה מהשירים הטובים יותר של Dream Theater. למי שלא יודע, גרסאות רדיו הן גרסאות ערוכות ומותאמות לאורך שיר המקובל ברדיו, כלומר – לא עולה על שש דקות. כך, שיר כמו "Home", מאלבום המופת Metropolis Part 2, שאורכו המקורי כמעט 13 דקות, הפך להיות שיר של חמש וחצי דקות.

אני יכול להבין למה לעשות גרסת רדיו, ואני אפילו יכול להבין למה יהיה זה מעניין לחשוף לעולם את הגרסא הקצרה יותר, אבל אי אפשר לתעלם מהעובדה שהגרסא הקצרה פשוט מחורבנת. לא בגלל שעכשיו אי אפשר לשמוע את כל קטעי השוויץ של הטכניקה המטורפת ש-Dream Theater כל כך מתגאים בה (יאמרו הציניקנים), אלא בגלל שיש להרכב הזה שירים שבנויים על התפתחות מוזיקלית, משפט שמתחבר למשפט, כשהכל ביחד אמור לתת אמירה מוזיקלית בסוף. כשאתה חותך עם השיר לחצי, נשארת עם שיחה בטלפון ללא קליטה – הבנת עם מי אתה מדבר, אבל לא הבנת מה הוא רוצה ממך.

עוד שיר שעבר אונס ברוטלי הוא "Missunderstood", שיר שבעיני הוא היציאה היפה והמרגשת ביותר ש-Dream Theater אי פעם כתבו. לגלות שנחתכו ממנו שני בתים לצורך האוסף היה רגע די נוראי במהלך השמיעה של האלבום. אמנם לא קרעתי בגדים באקט של אבל, אבל בהחלט התעורר בתוכי רפלקס ההקאה לכמה שניות. אז בסדר, הגענו למסקנה שבחירת השירים לקויה, אבל מה כן טוב באלבום (חוץ מהעטיפה המגניבה, לאנשים רדודים כמוני)? לא הרבה.

הנקודות הטובות מסתכמות בעובדה שיש לנו שלושה שירים מ-Images And words שעברו מיקס חדש, שנשמע יותר טוב מהמקור (בעיקר הגרסא ל-"Take The Time"). אפילו Dream Theater חייבים להודות שהנקודה הכי חלשה באותו אלבום מופת מ-1992 הייתה הסאונד המנוכר שלו, בעיקר בגזרת התופים האלקטרוניים. לכן, שלושה שירים מתוכו עברו מיקס מחדש כדי להתאים עצמם לאוזניים עדכניות יותר. לא ברור למה לא הוכנס לאלבום השיר "Metropolis", אבל אין מה לבכות על חלב שנשפך.

עוד נעלם חשוב באלבום הזה הוא When Dream And Day Unite, האלבום הראשון של Dream Theater, שכנראה עקב בעיית זכויות לא מקבל ייצוג של אף שיר, מה שדי תמוה בעיני, שכן מתוך אותו אלבום בוצעו כמה שירים באלבומי הלייב של הלהקה, מה שאומר שאפשר היה לייצג את האלבום הראשון, כש-James LaBrie שר את השירים (באלבום הראשון של Dream Theater היה להם סולן אחר, די נוראי). כמובן, שאין שום ייצוג לאלבום האחרון של הלהקה, שכן הוא יצא תחת חברת תקליטים אחרת. אפשר היה להביט באוסף הזה כסיכום הקריירה תחת מטריית חברת Rhino Records, אבל הנסיבות מאחוריו לא ממש מאפשרות לראות את האוסף הזה בראייה תמימה שכזו.

הדיסק השני מציג כאמור את הפן השקט יותר של הלהקה, ומבחינתי מדובר בקונספט מטעה במיוחד, ובעצם די פופוליסטי ונמוך – הדיסק השני מציג כמעט את כל השירים השקטים של Dream Theater, מה שהופך אותו לסתם דיסק סיכום. רוב השירים הללו נתפסים בעיני המעריצים כשירים החלשים יותר של ההרכב, שכן הוא נוטים למלודרמטיות יותר. נכון, חלקם מנוגנים בהופעות וזוכים לתשואות, אבל זה בגלל שההרכב מקפיד לעבד מחדש את השירים, ולהוציא אותם מהשבלונה שהם היו כלואים בה בגרסא המקורית.

בשורה התחתונה – מדובר באוסף גרוע, מוצר נחות שמנסה להציג לילדים את הרכב העל של עולם הפרוגרסיב מטאל כהרכב נעים לשמיעה, שלא הרבה מפריד אותו משאר הרכבי המטאל הפועלים כיום. נקודת המוצא של האוסף הזה היא "ילדים טיפשים, הם יקנו כל מה שניתן להם". סבבה, אפשר להבין למה חברת תקליטים תחשוב כך. קצת מעציב שחברי הלהקה החליטו לחתום על האוסף הזה, וקצת מעציב שכמו כל אלבום של Dream Theater בשנים האחרונות, גם האוסף הזה נמכר כמו לחמניות להוטות. אני די בטוח שאצל רוב מעריצי הלהקה, הוא יעלה אבק בפינה חשוכה, כי יותר מזה לא מגיע לו.