Dream Theater – Systematic Chaos

להקת העל של עולם הפרוגרסיב מטאל חוזרת עם אלבום אולפן חדש, תשיעי במספר, לאחר שהיה נדמה כי אלבומה האחרון, octavirium יהיה האלבום האחרון. לאחר למעלה מעשרים שנות פעילות, כמה שינויי הרכב, התנסויות מוזיקליות לא פוסקות, כמה אלבומי קונספט (שאחד מהם נחשב ליצירת מופת), חמישה אלבומי הופעה, אין ספור קאברים ומחוות מוזיקליות, אין ספור הכתרות כמוזיקאים הטובים בדורם, DT מגיעים לצומת חדשה בקריירה – האם הם עדיין רלוונטיים? האם DT עדיין ההרכב פרוג המוביל בשטח?

גילוי נאות – DT הם ההרכב האהוב עליי, ומבחינתי, כל אלבום שלהם נמצא בכמה סקאלות מעל אלבום מעולה של להקה אחרת. עם זאת, אין לי בעיה להודות כשהם מגישים שיר לא טוב, כמו שקרה בכמה מקרים במהלך השנים. יש לקחת בחשבון בעת קריאת הביקורת כי הציון הגבוה שניתן לאלבום נובע מהעובדה הפשוטה שבסופו של יום, DT באמת נמצאים בליגה משל עצמם, וגם שיר בינוני שלהם מבוצע בצורה הרבה יותר טובה משאר הרכבי הפרוג הקיימים. זו אולי יכולה להיחשב הצהרה של מעריץ עיוור, אבל קחו כמה רגעים למחשבה על זה – DT הם מוזיקאים כל כך מוכשרים, וכל כך מנוסים, עד שהשיר הכי מעפן שלהם עדיין יישמע טוב. ובאלבום החדש שלהם יש כמה רגעים חלשים. אז בואו נתחיל.

כששמעתי את שני השירים ששוחררו לרשת בשביל קידום האלבום, in constant motion ו the dark eternal night, לא יכולתי להימלט מהמחשבה הבאה: DT הגיעו לנקודה בקריירה בה הם שלמים עם מה שהם עושים. הם כבר פחות להוטים לחקור ז'אנרים מוזיקליים חדשים, ונדמה שרצף האלבומים של שנות האלפיים רק הוביל אותם ליצירת האלבום החדש, שמנקז את כל שינויי הסאונד והז'אנרים שאפיינו את השנים האחרונות. וזה מהאזנה לשני שירים, שהם הכבדים ביותר באלבום.

ובכן, לאחר שבועיים של האזנה רצופה, אני שמח לבשר כי המחשבה הראשונית שניקרה בראשי לפני שמיעת האלבום במלואו הייתה נכונה: DT באמת השלימו עם העובדה שהם להקת פרוגרסיב מטאל. לא הרכב מטאל (כמו שהם ניסו להיות באלבום train of thought), לא תזמורת ברודווי (כמו שניתן היה לחשוב לאחר האזנה לדיסק השני באלבום 6 degrees), ולא U2.

DT הם הרכב פרוגרסיב מטאל, ז'אנר שהם בעצמם אחראים להצלחתו. הם ההרכב הכי מוצלח והכי מצליח בז'אנר הזה. הם לא יגיעו להצלחה מסחרית והכרה עולמית כמו הרכבי מטאל אחרים, והם תמיד ימצאו את עצמם בצד, רחוק מזרקורי התהילה, כמעט משקיפים מלמעלה (ולא מהצד) על עולם הרוק והמטאל. הם מוזיקאים ולא כוכבי רוק. והם באים ליהנות, ולעשות את מה שהם יודעים הכי טוב מכולם.

האלבום החדש מתהדר במעבר לחברת תקליטים חדשה (שכבר נקנתה ע"ע התאגיד ממנו ביקשה הלהקה לברוח), ובעובדה שהוא האלבום הראשון לאחר מופע סיכום עשרים שנות קריירה שתועד לאלבום משולש ודי וי די כפול, והיה הצלחה אדירה. בנוסף, ל DT יש "בעיה" טובה: ה"בעיה" של DT היא שהם הגיעו לשיא שלהם באמצע הקריירה – scenes fro a memory היה לא פחות מאלבום מופת, ולטעמי, האלבום הכי טוב שלהם. מאז, נדמה שהם איבדו את הכיוון, שהם בעצמם התוו באותו אלבום – היו בדיסק ההוא כל כך הרבה כיוונים מוזיקליים ורעיונות טובים, עד שנדמה כי כל אלבום שבא לאחר מכן ניסה לחקור כיוון שעלה במהלך ההקלטות של SFAM.

כל אלו הן נקודות פתיחה שמעוררות את המחשבה, לאן ייקחו אותנו DT הפעם? ובכן – הם לוקחים אותנו ל79 דק' של סאונד כמעט מושלם (ג'יימס לאברי מעולם לא נשמע טוב יותר בדיסק, ולכל המלינים על נוכחותו של ג'ון מיונג בסאונד הדחוס של DT צפויה הפתעה נעימה). הם לוקחים אותנו למקומות מוזיקליים חדשים, הכוללים השפעות ברורות מ muse, opeth, ומוזיקה לטינית, והם לוקחים אותנו לטקסטים מסוג שלא היינו רגילים לשמוע מהם בדרך כלל.

אם יש דבר שאני ממש מעריך אצל DT, זה הרצינות שלהם בכל הנוגע לטקסטים – החל מהאלבום falling into infinity , אלבום שבעקבות ההקלטות שלו הלהקה כמעט התפרקה, DT שמו דגש על טקסטים אישיים יותר, שמתחברים למוזיקה באופן כמעט מושלם. אין הרבה הרכבים בהם יש חיבור מדויק בין משפט לירי למשפט מוזיקלי, אפילו במחיר של שינוי ז'אנר לכמה שניות. Octavirium היווה את נקודת השיא, כשהציג הלחנה מדויקת מאין כמוה ביחס לטקסטים, באלבום שכולו סבב סביב קונספט המלכודת ותחושת חוסר אונים. באלבום הנוכחי, DT נוטשים במעט את הטקסטים האישיים, ועוברים לכתוב על מחוזות פנטסטיים יותר, ונוצרה הבדלה ברורה מאד בין כותבי הטקסטים – בעוד פורטנוי ממשיך לכתוב על עצמו, ולאברי ממשיך לכתוב טקסטים פוליטיים, פטרוצ'י עבר לכתוב על ערפדים, מפלצות מיתיות ומכשפים.

השיר הראשון, in the presence of enemies , הוא שיר שבמקור היה שיר של 25 דק'. הלהקה התלבטה אם לפתוח או לסיים את האלבום בשיר, וכשלא הגיעו להחלטה ברורה, החליטו לפרק את השיר לשני חלקים – הראשון יפתח, והשני יחתום את האלבום. החלטה קצת מעצבנת, שכן השיר עובד הרבה יותר טוב בתור יחידה אחת, אבל אולי זו הייתה הכוונה – בתור יחידה אחת הם כמעט מושלם, ומאגד בתוכו את כל מה שהאלבום מכיל – מטאל עצבני לצד שני קטעים אינסטרומנטליים משובחים במיוחד, מלודיות נצחניות מהסוג שקיבלנו באלבומים קודמים של הלהקה לצד רגעים מהורהרים שלוקחים את DT למחוזות יותר אקספרימנטאליים, טקסט שמתחיל בתור סיפור אגדה חביב על בחור שמקבל עליו אחריות אלוהית להיות מוביל של עמו (בחלק הראשון) אך מוכר נשמתו לצד האפל והופך להיות נביא שקר שטני (בחלק השני, שמזכיר יותר מהכל את העולם של אוזי אוסבורן ו black sabath).

יש הגיון בפירוק השיר לשני חלקים – כהרגלם, DT לא יתנו לנו לשמוע אלבום בלי לגלות שיש מחשבה מאחורי כל שנייה ושנייה.
נכון, systematic chaos אינו אלבום קונספט, אבל הוא בהחלט מעביר לנו סיפור דרך המוזיקה שלו – אלבום שנפתח בקול תרועה לימים טובים יותר (דרך הטקסט) וכיוונים מוזיקליים שלא היינו רגילים לקבל (דרך הלחנים והשימוש של ג'ורדן רודס בסאונדים שלא נשמעו אצלו אף פעם), ומסתיים בטונים קודרים, שטניים, כמעט פאטאליים. המוזיקה הופכת לקודרת יותר עם כל שיר, ובעצם אנו חווים שינוי, כמו בדמות מסרט קולנוע – אפשר להתפייט ולומר שאנו חווים את השינוי שגיבור השיר הראשון חווה בעצמו.

השיר השני, forsaken, הוא שיר קליט, ברמה של להיט רדיו, אבל כמובן שהוא לא יושמע ברדיו, שכן הוא נושק לשש דקות, וDT מעולם לא היו הרכב שקיבל חשיפת רדיו. אז אנו נשארים עם שיר רוק מעולה, מלודי מאד, בו ג'יימס לאברי נשמע מצוין. בניגוד לשירי רדיו אחרים ש DT הנפיקו במרוצת השנים, השיר הזה אינו נופל למלכודות קיטשיות, על גבול האירוויזיון. הפעם מדובר בשיר טוב מאד, שלא היה מבייש שום פלייליסט משובח בתכנית רוק מאוחרת. In constant motion, השיר השלישי, הוא וידוי של מייק פורטנוי (מתופף הלהקה והמוביל שלה) בכל הנוגע להמשך הקריירה – הוא פשוט לא יכול להפסיק: למרות שהוא עייף, השרירים כואבים, נמאס מחוסר הפרגון והתסכול היומיומי. הוא אוהב את מה שהוא עושה, ואת החברים שלו. ובהתאם לוידוי שכזה, השיר כולל את כל מה שיש ל DT להציע – לחן שמזכיר מאד את הימים הטובים של metallica, שירה של פורטוני באמצע, וסי פארט מטורף, עמוס בטכניקה ובנייה פסיכופתית של משפטים מוזיקליים, מורכבים מבוסה נובה וג'אז לטיני וספיד מטאל.

אותו קו מוזיקלי מנחה גם את השיר הבא, the dark eternal night: השיר מספר על ערפד שחי מאות שנים, ולכן יהיה זה טבעי ש DT ייקחו אותנו למסע הזוי בז'אנרים מוזיקליים, על מנת להעביר את תחושת הבלבול שאותו ערפד חביב חווה מדי יום. הבסיס של השיר הינו מטאל מהודק, ובאמצע אנו מקבלים מנה הגונה של כאוס מוזיקלי – שבירות משקלים ומקצבים, סווינג לצד ת'ראש ומה לא.

אח שלי, מוזיקאי שלא אוהב את DT, לא מבין כיצד הם יכולים לעמוד בקצב המטורף שהם מכתיבים לעצמם – אלבום אולפן כמעט כל שנתיים, סיבובי הופעות ארוכים שכוללים ערבים של למעלה משלוש שעות, ועוד הקלטות של כל מיני פרויקטים מהצד. אני מסביר לו, פעם אחרי פעם, ש DT הם מכונות: מכונות מוזיקליות משומנות היטב, כל אחד מהם שולט בכלי הנגינה שלו באופן אבסולוטי, בצורה עיוורת. כשהם מחליטים להינעל ארבעה חודשים באולפן ולצאת משם עם אלבום, ויהי מה, אז זה בדיוק מה שיקרה. העניין הוא ש DT הם כמו הדמות של ארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית 2" – מכונות עם נשמה. פה בעצם נעוץ הויכוח בין מעריצי ההרכב לבין שונאיו – הטענה הרווחת היא שלחברי הלהקה יש טכניקה כל כך מושלמת, והם כל כך טובעים ברצון להוכיח שהם הנגנים הכי מהירים והכי טובים, עד שהם מאבדים את הנשמה.

אז אם כך, איך אנחנו מסבירים את השיר החמישי באלבום, השיר הנועל את סאגת הגמילה של פורטנוי? שיר שקט, 10 דק' אורכו, שמזכיר קצת את opeth, ומשרה אווירה מלנכולית, מהורהרת, כמעט דיכאונית, באמצע האלבום (הערת אגב – בשיר מתארחים מוזיקאים רבים שפשוט מדברים על גמילה מאלכוהול, החל מג'ון סטריאני ודייב אלפסון ועד סטיבן ווילסון). זוהי נקודת המפנה באלבום: אם עד עכשיו היו לנו שירים "שמחים", שירים קליטים יותר שמזכירים את DT של פעם, אז כאן מגיע השינוי, מכיוון שלאחר השיר הנ"ל (repentance) האלבום הופך קודר יותר. השיר עצמו מסתיים במעין השלמה עם המצב הקיים, מצב של מלחמה אישית ופנימית שלעולם לא תפסק, ועם המסר הזה השיר הבא נפתח, שיר שכולו מיקס של כל ההשפעות המוזיקליות של DT במרוצת השנים האחרונות: prophets of war מתחיל כמו muse, באמצע הופך להמנון אצטדיונים (בליווי קולי של חמישיים מעריצי הלהקה), נמשך כמו linkin park ולכמה רגעים נשמע כמו שיר מחאה אקוסטי. הטקסט דן במלחמה בעיראק, מלחמה מיותרת שמגייסת את מיטב המוזיקאים למחאה פוליטית, ו DT פשוט מאגדים את כל הטענות לכדי 6 דקות – גם טקסטואלית וגם מוזיקלית.

השיר השביעי באלבום, the ministry of lost souls, הוא השיר החלש ביותר באלבום לדעתי: נפתח בתרועה מתוזמרת, הופך למעין בלדה, ובאמצע נשבר לכמה דקות של התפרעות מטאלית. המרגיז בשיר הוא שיש תחושה ש 14 הדקות הללו הן משהו שכבר שמענו בעבר מההרכב, ואין בהן שום חידוש. לא ברמת הטקסט ולא ברמת הלחן. אני מזכיר שוב – שיר בינוני של DT ברוב המקרים יהיה שיר מעולה לעומת הרכבים אחרים, וזה המקרה גם כאן – אם הייתי שומע את היצירה זו באלבום של הרכב אחר הייתי מתלהב מהמקוריות והיצירתיות, אבל מכיוון ש מ DT כבר שמעתי דברים דומים, לא נרשמו התעלפויות. כאמור, השיר הסוגר את האלבום ההוא החלק השני של השיר הראשון, in the presence of enemies, והחלק השני שלו מאופיין בקו מוזיקלי קודר הרבה יותר, על גבול הדמיון ל black Sabbath.

אני בד"כ לא אוהב לפרט מה קורה בכל שיר ושיר במהלך סקירה של אלבום, אבל על מנת להבהיר מה קורה באלבום של DT , אין מנוס מלהיכנס ברמה בסיסית לתקציר של האלבום. כמובן שאפשר לדון שעות במשמעותו של כל קטע באלבום (שכן DT לא עושים חיים קלים למאזינים שלהם), אבל את זה אשאיר לפורומים המתאימים.

תסתפקו בהצהרה הבאה – כהרגלם, DT מנפקים את אלבום הפרוג מטאל הטוב ביותר שתשמעו השנה. החידוש, לעומת אלבומים קודמים, הוא שהפעם מדובר באלבום שהוא בדיוק מה שהוא אמור להיות: פרוגרסיב מטאל. וככזה, הוא דיסק נפלא.