Dukatalon – Involuntary Action

"כימיה היא מדע השינוי", אומר וולטר ווייט לתלמידיו המפוהקים בפרק הפתיחה של סדרת המופת "שובר שורות". אכן, כפי שלימדו אותנו חמש עונותיה של הסדרה, שינוי הוא לא רק נחלתם של חומרים אלא גם של אנשים בשר ודם, כמו גיבור הסדרה שהופך מחנון חסר עמוד שדרה לברון סמים חסר מעצורים. שינויים – דרמטיים או מינוריים – מתחוללים גם אצל להקות, כמו במקרה של Dukatalon: טריו הסלאדג' המקומי, שקרוי על שם כימיקל רב עוצמה שמשמש להדברת עשבים שוטים.

על פניו, יכולים היו חברי ההרכב לנוח על זרי הדפנה או לכל הפחות להניח בנונשלנטיות רגליים על הקונסולה. חרף היותה אחת הלהקות היותר מופנמות בסצנה ולמרות שינויים פרסונליים בהרכב לאורך הדרך (המייסד צפריר צורי שהוא גם הסולן, הגיטריסט והכותב העיקרי, הוא החבר היחיד הקבוע), "דוקטלון" ביססה את מעמדה כארכיטקטית של רעש, ותפסה מקום של כבוד במשבצת הסלאדג' המקומית. הלהקה זכתה גם להדים בזירה הבינלאומית, לאחר שאלבום הבכורה שלה מ-2009, "Saved in Fear", שוחרר מחדש כשנה לאחר מכן בלייבל הבינלאומי החשוב "Relapse".

ובעיקר: "דוקטלון" הצליחו ומצליחים במקום שבו לא מעט להקות נכשלות: הבמה. אור הזרקורים, או שמא אפלולית המועדונים, הם חומרי הדישון הטובים ביותר עבור הלהקה, שבהופעותיה – שכל מי שפוקד אותן חש שותף לחוויה דתית אקסטטית דמוית טראנס – פשוט ממסמרת את הקהל.

עם מוניטין שכאלה, "'דוקטלון" יכולים היו להרשות לעצמם להישאר באזור הנוחות ולהקליט אלבום שני על פי קווי המתאר של האלבום הראשון: שכבות של רעש בּוׄצי ומטונף, הפקה לא משויפת, ומתן מעמד בכורה לנגינת גיטרות, שמושפעת בבירור מה"מאסטר" מאט פייק (Sleep, High on Fire), על כל המשתמע מכך – גיטרות Les Paul והרבה פאז.

אולם, "דוקטלון" בחרו בנתיב פתלתל והוציאו תחת ידיהם אלבום שהוא אולי קל יותר לעיכול מבחינות מסוימות מאלבום הבכורה, אך במובנים רבים אחרים הוא מהווה יצירה אינטליגנטית, מהודקת וללא ספק מושקעת הרבה יותר מפרי ההילולים של הלהקה. כך, הפקת האלבום "Involuntary Action", שיצא לפני חודשים מספר, ארכה כמה שנים, פרק זמן ארוך לאין שיעור משעות האולפן המעטות יחסית שנדרשו לצורך הקלטת "Saved in Fear". במאמר מוסגר ייאמר שמשך הזמן להפקת יצירה מוזיקלית הוא בוודאי לא הפרמטר היחיד לבחינת איכות התוצר הסופי: יש יצירות מופת שהוקלטו בימים ספורים ("Jar of Flies" של Alice in Chains) כשם שיש פלופים מהדהדים שתהליך יצירתם ארך חיי נצח ("Chinese Democracy" של Guns N' Roses).

באלבום, שבהקלטתו השתתף הליין אפ מהשנים האחרונות – צורי, הבסיסט רועי בן שמואל והמתופף מעיין הניק – התנתקה הלהקה מהחיבור התלת פאזי: סאונד הגיטרה עבר סובלימציה ובמקום הריפים בסגנון "סליפ" שהיו מעט מונוטוניים, אנו פוגשים את הגיטרות באלבום הזה משחקות מגוון של תפקידים ועם מנעד רחב של טכניקות נגינה וסאונדים, ובכלל זה גם גיטרות נקיות. הגיטרות משמשות חוד החנית במעבר לסאונד יותר אטמוספרי וחולמני, בסגנון הסלאדג'־פוסט מטאל של ISIS, ובמובן זה ניכרת הדומיננטיות שלהן. במקביל, הציר המרכזי שסביבו נעים השירים אינו ריף גיטרות בשרני ורפטטיבי, אלא יש תחושה של דינמיות בין השירים ובתוך השירים בינם לבין עצמם. לשינויי סגנון אלה יש להוסיף את השיפור הניכר באיכות ההפקה, שהודות לו קולו של צורי – קולו של דוב גריזלי שיוצא ממאורתו לאחר שהעירו אותו משנת החורף שלו – נשמע ברור ומובחן, וכך גם המילים שיוצאות מפיו.

חשוב להדגיש כי ההתפתחות שעברה הלהקה לא הייתה כרוכה בוויתור על האגרסיביות שלה. אדרבא, נדמה שבהיבט התוכני והמילולי, האנטיפטיות החברתית, שהיא אחד מסממניו הבולטים של הסלאדג', התעצמה אף יותר. לאורך ההאזנות החוזרות ונשנות לאלבום, תחושות מחנק וחוסר נוחות הורגשו במורד הגרון; "Involuntary Action" כופה על המאזין לראות את העולם דרך מסכת אב"כ בזמן שאדים ירוקים מתאבכים על הזגוגית, וכמו נימפות, מנסים לפתות את הפילטר לתת להם לחדור פנימה.

על כל פנים, השינוי מורגש מהניצוץ החשמלי שניצת ברצועה הראשונה, Above the Flames"", שנפתחת בסאונד של חיבור פלאג גיטרה למגבר. לאחר סגירתו של המעגל החשמלי, נכנסים סימולטנית התופים השוצפים קוצפים של הניק, שעבודת הגפיים שלו לאורך האלבום כולו היא יותר ממשובחת, והגיטרות של צורי שמכווץ את המיתרים. התכווצויות אלה מיתרגמות לכדי פוּלסים חשמליים פרנואידיים. לאחר שתי דקות, השיר "נשבר" לקטע מהיר בסגנון הארדקור, שלאחריו מגיח במלוא עוזו הסאונד החדש והמעודכן של הלהקה: גיטרות נקיות ואווירה חולמנית עם מבט מעלה אל עבר ספירות עליונות; הרחק מהביצות העכורות של Buzzoven או Eyehategod.

אף שלא מצאתי את מילות השירים, ניתן היה לשמוע בבירור את משפט הפתיחה: "Burn the remains of the days". זהו כאמור אחד ממאפייניו הבולטים של האלבום החדש. קולו של צורי לא נחבא אל הכלים, תרתי משמע, אלא נשמע בבירור. במהלך השיר הוא מספק גם קולות רקע בסגנון הקול הצרוד־חלוד של קירק ווינדשטיין מ-Crowbar. חבל רק שמכל הטוב הזה נעדר הבסיסט; עניין שחוזר על עצמו לא אחת ושמהווה נקודת החולשה הבאמת יחידה באלבום, שללא כל ספק עושה את דרכו בבטחה לקאנון המטאל הישראלי.

הרצועה השנייה, "No Consolation", נפתחת עם שובל מזערי שנותר מהרצועה הקודמת, שכמו מרמז על רצף שנקטע או על כך שיש קשר בין השירים. כאן נשמע קולו של צורי עם חיפוי מסונתז במקצת בסגנון אינדסטריאל. באמצעות אותה שירה מחוספסת, הגיטרות, הבס עם הדיסטורשן שבשיר זה קיבל ביטוי ראוי, והמצלתיים הדומיננטיים, "דוקטלון" יוצרים כאן תחושת עקה מדגם חדש שמורכבת מחרדה קיומית, כעס וחוסר אונים מוחלט. השיר הוא מעשה מרקחת של תפקידי גיטרות, בעיקר לקראת סופו, שבו גיטרה אחת מנגנת את אותו אקורד וגיטרה אחרת יוצרת אפקט של מעגלים הולכים וגדלים, שכמו נוצרו מאבן שהושלכה למים.

"Conscience Bleeds" מתנגש באוזניים כמטאור ענק. בתוך קטע שמזכיר מעט את הגרוב של Mastodon, מגיע טקסט נוקב נגד הרס ושחיתות. הסביבה המוזיקלית הולמת את התכנים הקשים: בתוך עיי חורבות עשנים זרוקה טלוויזיה הפוכה שעל המסך שלה מפזזות מתעמלות עליזות. כבלים זרוקים מתפתלים כנחשים שפולטים גיצים במקום ארס. עדר של גיטרות רודף אחריך, ומעליך – הבס ממוטט פיגומים שנוחתים מן השמיים. כמעט לכל אורך השיר גיטרה אחת יוצרת סאונד של סירנה עולה ויורדת, שלא מותירה ספק באשר ל"קוד האדום" שהוכרז על ידי יד מבועתת.

נקודת הכובד של האלבום היא השירים שנמצאים בתווך מבחינת סדר הופעתם: "Dark Pool", שיר הנושא, ו-"Blackened Disease".

ב-"Dark Pool" משכשכים אסתטיקה של דת' ואווירה אטמוספרית; הרבה יותר Gojira או Meshuggah מ"סליפ" או "קרואובר". דמיינו את צורי, הניק ובן שמואל עורכים חזרה במרפסת בבית מלון, שמשקיפה על בריכה בזמן רחצה לילית. בבריכה התמימה למראה עוגבים צעירים זה לזה ובעל משפחה מביט בסקרנות על מרחץ ההורמונים ממזרון ים. שניות אחדות קדימה, מתמלאת הבריכה צללים שחורים. שפמנונים פוערים את פיהם בתאוותנות ולוקחים עמם למצולות שני נערים ואת אבי המשפחה המבועת. מזרון הים הוא העדות היחידה לקטסטרופה. "דוקטלון" מסיימים את החזרה ויורדים להתרווח בלובי, שם מתרוצצים אנשים אחוזי אימה.

ב-"Involuntary Action" לא מככבים שמפנונים אלא ריפים דרומיים ופסיכדליים. אין כאן תחרויות רודיאו או אוכפים לוהטים, אלא פשוט עבודת גיטרות משובחת.
"Blackened Disease" היא הרצועה הדומיננטית באלבום וזו שללא ספק תככב בכל אוסף שקשור למגפות. המלל של צורי הוא כאזהרה שיוצאת מפיו של נביא זעם שמתריע על בואה הקרב ובא של מגפה, לאחר שסמכות עליונה מסרה לו שמן השמיים תיפתח הרעה. אך ללא הועיל: בשמי המזרח התיכון כבר מתקדרים עבים שחורים, ענני המגפה, שבמעגלים אוריינטליים שמופקים מהגיטרה, חובקים את מותני הערים ומכסים אותם בשחור. המחלה הארורה אמנם אינה יודעת גבולות ואינה מבחינה בין בני לאומים שונים, אך בידי האומן של צורי היא נצבעת בצבעים ים תיכוניים, עם נגינה דמוית כינור בחלק הראשון של השיר וסולמות מזרחיים בחלק השני.

עם השיר "Quicksand Warning", הטריו לוקחים אותנו לסוף האלבום, שם אנו טובעים במערבולת חול. כבר בפתיחה אקורדים שמנוגנים במהירות מפילים אותנו לקרקע הבוגדנית, ואנו שמים מבטחנו במכ"ם, שהסיגנל הקצוב שלו הוא העוגן היציב היחיד בשיר זה. לאחר 04:50 דקות השיר מסתיים, ומתחילה מעין רצועה נסתרת, עם רעש עמום של גיטרה על רקע הצליל החד והמונוטוני של המכ"ם.

הסיום הצורמני, אות חיים חלוש שהולך ושוקע בחול, הוא הדהוד אולי לרצועה האחרונה והארוכה להחריד (36 דקות ו-20 שניות) "Left Behind", שנועלת את האלבום "…At a Loss" של "באזאובן". ואולי, אך סימבולי הוא שלהקה זו, ש"דוקטלון" השתתפה בעבר באלבום מחווה שלה, הפכה נקודה אחת מני רבות ברדאר המוזיקלי של הטריו המקומי.