Dumal – The Lesser God
- Fane of the Clandestine 0
- Lost Caverns 0
- Abrahamic Contagion 0
- The Path to the Fortress is Lined with Statues 0
- Serpents in the Bramble0
- The Wind Demon0
- Ukrainia
בלאק מטאל אמריקאי, יש חיה כזו?! האמת שלא. חיה כזו לא קיימת. מה שיש זה גן חיות – פארק גדול מלא בכלובים המאוכלסים ביצורים שאין בינם כמעט שום קשר למעט ארץ מוצאם. מספיק שנזכר בשמות כמו אבסו, קובאלט, אינקוויזישן ודפהאבן ונבין את הגיוון שיש תחת ההגדרה הגיאוגרפית אך הלא מוזיקלית הזו. מי שיצליח להצביע על המכנה המשותף בין ההרכבים האלו מעבר להיותם אמני בלאק-מטאל במובנו הרחב ביותר, ולזה שטראמפ הוא הנשיא שלהם, יקבל ממני את מדליית הכבוד של מגאזין מטאליסט או לפחות לייק לתגובה.
ובכל זאת USBM זה דבר. תמצאו אותו נוכח כמעט בכל שיח על בלאק-מטאל, מטוקבקי יוטיוב עילגים ועד מאמרים במגזינים נחשבים. אנשים ידברו על הרכבים כזה או אחר כמייצג אותנטי של הבלאק-מטאל האמריקאי בזמן שבמציאות, מהאוקיינוס השקט ועד זה האטלנטי, ומגבול קנדה ועד מקסיקו, תמצאו מקסימום עוד הרכב אחד או שניים דומים לו. בלאקרים הטוענים שהם אוהבים או לא סובלים בלאק-מטאל אמריקאי מדברים כנראה על אהבה או שנאה לארצות הברית של אמריקה, אך בטח לא על מוזיקה ובלאק-מטאל בפרט.
נו, אז איך USBM הוא דבר?! מבחינתי קוורטט ראשי התיבות הזה מייצג סצנה שבתורה מייצגת גיוון-על. "אירופה היא תוצר של היסטוריה בעוד ארה"ב היא תוצר של פילוסופיה" אמרה פעם אשת הברזל וראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצר, ובדיון על בלאק-מטאל אמריקאי המשפט הזה משתקף ביתר שאת. אמריקה חסרת השורשים ההיסטוריים והמשוחררת מכבלי המסורות שעיצבו את הפניה לשחור שלקח המטאל בעולם הישן, חופשיה ללקט ולנסות, לערבב ולחקות, לייצור מחדש וכן או לא להיות משועבדת לתבניות על פי בחירתה. האם יש בזה יתרון? חיסרון? לדעתי גם וגם. לעשות בלאק-מטאל בצפון אירופה זה להיכנס לנעליים שנלבשו ורוככו ועוצבו כבר ולבנות על יסודות קיימים בתפר בין המוזיקלי הטהור לחברתי, גם אם בעצם אתה פונה להתפתח ולבנות נישה משלך. באמריקה הנעלים חדשות וקשות עדיין והיסודות המיובאים מאירופה הן לא יותר מאשר קווים מנחים, ולעשות בה בלאק-מטאל זו יותר הרפתקה תזיזתית מאשר מסע לינארי.
עוד תופעה שהבלאק-מטאל האמריקאי לוקח בה חלק בשנים האחרונות הוא פריחת הסצנות השחורות במדינות שעד עתה היו זניחות ביצירה, בתודעה ובשיח הפנימי ביחס לארצות צפון אירופה. לצד ארה"ב אפשר בקלות לאבחן את התפרצות הבלאק-מטאל האיכותי אצל השכנה מצפון – קנדה, בפולין ובצרפת.
אחד מאותם הרכבים קטנים שצצו בהמוניהם בשנים האחרונות בארה"ב הוא Dumal. הטריו מפנסילבניה שקיים מ-2013 והוציא עד השנה שני אי-פיים ושני ספליטים, החליט להתקדם לשלב הבא והוציא השנה את אלבום הבכורה שלו הנקרא The Lesser God.
הארט וורק שעל העטיפה שמקבלת את פני המאזין מזכיר תחריט עץ דתי מימי הביניים. מסוג האמנות הדתית שמפרטת את ענשי הרשעים לעתיד לבוא ואת גורלם השטני. עטיפות דלות בצבע שכאלו מרמזות בדרך כלל על פרויקטים מינימליסטיים של בלאק-מטאל הבנויים לרוב ממוזיקאי אחד והפקה חובבנית מינוס, אך במקרה של Dumal ואלבום הבכורה שלהם, הקנקן לא בדיוק מסגיר את מה שבתוכו.
השיר הראשון שנקרא Fane of the Clandestine מצהיר על כוונות האלבום ויוצריו כבר על ההתחלה. אם חשבתם שסתם הזכרתי את פולין כמה שורות למעלה, לא קשה להבין כבר מהדקה הראשונה מהי הסיבה שלא מעט אנשים משווים את Dumal למלכה הבלתי מעוררת של הבלאק-מטאל העכשווי – Mgla. המלודיות העגמומיות של קראקוב כאילו תפסו משב רוח, ריחפו להן מעל האוקיאנוס ונחתו בפנסילבניה רק כדי להיכתב מחדש ולקבל אינטרפרטציה שונה אך במעט.
בקטע השני ובמיוחד בשיר השלישי שנקרא Abrahamic Contagion המאזין פוגש בפן אחר של הבלאק-מטאל אותו Dumal מציגים. ההשפעות כאן נעות צפונה לבלאק-מטאל הנורבגי הישן והטוב שאם לא תיבול אטמוספרי בסאונד, הייתי מצליח לשכנע אתכם שאתם שומעים שיר של סטיריקון משנות התשעים שאף פעם לא שוחרר, או קטע נשכח מתוך הדיסקוגרפיה של גורגורות'.
את הפינג פונג הזה בין מזרח אירופה לסקנדינביה עוצר בדיוק בזמן קטע אינסטרומנטלי אמביינטי בשםThe Wind Demon ונותן לנו כמה רגעים להסדיר את הנשימה לפני שנכנסים לישרות האחרונה של היצירה. מיד לאחריו מגיע Ukrainia שהוא הקטע הכי שונה באלבום גם מבחינת המבנה, הקצב ואפילו הליריקה שחושפת עוד השפעה חזקה ממזרח אירופה בדמות Drudkh האוקראינים והשימוש שלהם במשוררים לאומיים אוקראינים ובמיוחד בטראס שבצ'נקו. אל תפספסו את קטע הכינור לקראת סוף השיר. כמו שהם פותחים את אלבום הבכורה שלהם עם אחד הקטעים היותר חזקים בהוצאה, כך הם סוגרים אותו עם עם ווייב דייסקשני ניכר לאוזן ועם שינויי קצב מרעננים בשיר נפלא בעל השם "האופטימי"Spring Will Never Come.
The Lesser God של Dumal הוא נציג אותנטי של סצנה לא אותנטית. הבלאק-מטאל של הטריו מפנסלבניה לא מחויב לאף אחד, ולוקח מה שהוא רוצה ממי שהוא רוצה בלי לדפוק חשבון. יש כאן מילודיה, ואטמוספרה, ואפלה, וקודרות, ולכלוך, ואם רובה של הליריקה לא הייתה דם ואש ותימרות עשן גנריים מידי, כמה קטעים מעט פחות הדוקים ואולי גם איזו הרגשת בוסריות מרומזת, האלבום הזה היה מקבל ממני ארבעה וחצי פנטגרמים שזה המקסימום האפשרי מבחינתי.
זוהי תקופה כלל לא רעה לאהוב בלאק-מטאל. ישנו עושר מוזיקלי שמושפע מהגיוון הגיאוגרפי, והם מזינים אחד את השני. הז'אנר גודל ומתרחב ומוצא בקלות יצירתיות לינוק ממנה, וכמה אירוני שזה נשמע בהתחשב במסר הטקסטואלי והמוזיקלי, האווירה סביב הבלאק-מטאל כרגע היא של חיות ופריחה שמתבטאת בפרץ הוצאות טובות יותר וטובות פחות, בסקרנות החובבים ובצפייה לקראת העתיד. מי יודע, אולי גם תור ארצנו הקטנה יגיע בקרוב, וכבר לא נסתפק בשתיים/שלוש הוצאות בלאק-מטאל כחול-לבן בשנה.