(DVD) Anvil! The Story Of Anvil

לפני כמה חודשים, מצאתי בספריית וידאו סרט שנראה מסקרן. על פניו, נראה כמו מוקומנטארי מגניב, שכולו מחווה ל-Spinal Tap. למי שלא מכיר, מוקומנטארי הוא ז'אנר קולנועי שצוחק על סרטי הדוקומנטארי, בכך שהוא ממציא סיפור שלם, מטופש ומצחיק, ומציג אותו לעולם בצורת סרט דוקומנטארי, כך שהנצפה נראה (לפחות בהתחלה) כאמת. דוגמאות בולטות? בבקשה: Forgotten Silver של פיטר ג'קסון, "זליג" של וודי אלן, והגדול מכולם – This Is Spinal Tap של רוב ריינר (שלימים יביים את "אני והחבר'ה" ו"מיזרי").

Spinal Tap היא להקת רוק כבד, סוג של Iron Maiden בשילוב עם Judas Priest וקצת Black Sabbath, שחבריה הם חבורה של מטומטמים מגוחכים, שלא מבינים עד כמה הם טיפשים. רוב ריינר פותח את הסרט ומזדהה כ"מרטי דה'בורג'י" (שילוב של כמה מהבמאים האהובים עליו) ומציג את הדוקומנטארי על הלהקה. למי שלא הכיר את רוב ריינר ואת השחקנים המבריקים המגלמים את חברי הלהקה (מינוס המתופף שנוהג למות, כמו קודמו וקודמו) הדקות הראשונות יכולות ליצור את הרושם שמדובר בסרט אמיתי – שכן זוהי מטרת המוקומונטארי: לעבוד על הצופה לכמה דקות, עד שהוא מבין את הבדיחה.

אז מצאתי סרט בספרייה שנראה כמו מחווה חמודה ל-Spinal Tap. על העטיפה מצוין שמתופף הלהקה עליה מדבר הסרט הוא רוב ריינר, מה שעוד יותר גרם לי לחשוב שמדובר בבדיחה. שמתי את הסרט ב-DVD, בלי לקרוא יותר מדי או לחשוב, והתחלתי לצפות. ההתחלה בהחלט נראית כמו מחווה ל-Spinal Tap, חשבתי לעצמי, והתפעלתי מ"צילומי הארכיון" שנראים ממש אותנטיים. ואז נפל לי האסימון, בערך לאחר רבע שעה של צפייה – Anvil היא להקה אמיתית. ולא רק שמדובר בלהקה אמיתית, יש לי אפילו דיסק שלה.

לאחר שחיפשתי את Metal On Metal בארון, וסיימתי להתפדח על כך שלא זכרתי את הלהקה (הבאמת לא זכורה הזאת), חזרתי לצפות בסרט מההתחלה. רשמים? אין יותר מדי. מדובר בסרט מקסים, מרגש, מצחיק, שובה לב, מפעים, ועצוב. מאד עצוב. אבל גם מאד שמח. הסרט הזה גורם לך להרגיש רע עם עצמך וטוב עם עצמך, בעיקר אם אתה עוסק בתחומים לא מכניסים כמו מוזיקה וקולנוע. האמת שלך חשובה יותר מכל דבר אחר, אומרים מקימי הלהקה (המתופף רוב ריינר והסולן \ גיטריסט סטיב "ליפס" קודלו), והם מתכוונים לזה, במלוא מובן המשפט.

Anvil הייתה להקת רוק כבד מופרעת, אי שם בתחילת שנות השמונים. בזמן שרוב להקות המטאל בארה"ב העדיפו לגדל שיער מנופח ולשיר בלוז שמח עם דיסטורשן, חברי Anvil עלו לבמה עם דילדואים במקום מפרטים, וניגנו יותר מהר מכולם. כל כך מהר, שלמעשה ניתן לטעון ש-Anvil המציאו את הספיד מטאל. Metallica, Slayer, Megadeth, Anthrax – ארבעת הגדולות – למדו מ-Anvil. חלק מחברי הלהקות הללו מתראיינים בתחילת הסרט ומסבירים שלא ברור מה קרה ל-Anvil, אבל זו הייתה הלהקה שלימדה אותם איך לנגן מהר. מגדיל ואומר Lars Ulrich, שבתוספות של ה-DVD מתראיין למעלה מ-10 דקות, וניתן לראות איך ברגעים הראשונים אין לו מושג על מי הוא מדבר. ולפתע הוא נזכר בשני החבר'ה שלימדו אותו מה זה מטאל מהיר. ואז הוא לא מפסיק לדבר, כהרגלו.

ניהול לא טוב, החלטות לא נכונות, והעובדה שהם מקנדה – כל אלו הובילו את Anvil לתהומות השכחה. בעוד שחבריהם לסצנה הופכים לכוכבי על, העולם שכח את Anvil מאחור. אך שני חברי הילדות היהודים לא מוותרים. מעל 20 שנה שהם מנגנים, והם לא מוותרים על החלום שלהם להפוך לכוכבי רוק. הם הוציאו עוד אלבום ועוד אלבום, כולם בהפקה עצמית, ולא ויתרו על הניסיונות לחתום בחברה גדולה, למרות אינספור דחיות, ולחץ מהבית לוותר על החלום. הסרט מתעד מסע הופעות כושל במיוחד באירופה, נקודות משבר, ותחילת עבודה על אלבום חדש, עם מפיק העל לשעבר Chris Tsangarides. רגעים בסרט יביאו אתכם למחנק בגרון, ואולי לדמעות. רגעים אחרים יותירו אתכם פעורי פה, ורגעים נוספים יקרעו אתכם מצחוק. המציאות חזקה יותר מכל דמיון, כך אומרים – ו-Anvil מוכיחים זאת בכל רגע של הסרט.

קצת קשה לכתוב על סרט שכזה – כל מילה מיותרת. אם עוד לא השתכנעתם, והעובדה שבמאי הסרט (סאשה גרוואסי) היה עובד במה של Anvil בילדותו, לאחר שכתב כמה תסריטים בהוליווד (כולל את "טרמינל" של שפילברג, וזה אומר המון) לא גורמת לכם לחייך, אז פשוט תיאלצו להסתפק בהצהרה הבאה: אם אני, כחובב קולנוע שלא מתחבר לקולנוע דוקומנטארי עד כדי כך, מוכן להכריז על Anail! The Story Of Anvil כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה האחרונה, כנראה שיש בו משהו. לא שהמילה שלי קובעת משהו, והסרט בכלל מ-2008, אבל מה זה משנה – מדובר באחד הסרטים הטובים שתראו בזמן הקרוב. ומי שעדיין לא ראה את Spinal Tap? בוש והיכלם.