(DVD) Children Of Bodom – Chaos Ridden Years: Stockholm Knockout Live

אין הרבה שלא מכירים את הסאונד הפיני, במיוחד לאחר הצלחתן של להקות כמו Nigtwish, ו-Sonata Arctica, שהפכו למעין מצרך פופ-תרבותי בכל הנוגע לפינלנד… ולא, Lordi היא אפילו לא מצרך לשירותים. Children Of Bodom הגיעה פחות או יותר לפני כל הלהקות האלו להצלחה ותמיד הייתה צעד קדימה לפני כולן, כשלמעשה הדבר הכמעט יחידי שמבדיל בינה לבין הלהקות שהזכרתי, זו השירה, שנוטה לסגנון הדת' מטאל המלודי – זו אולי גם הסיבה למה קשה להגדיר את הלהקה הזאת, פאוור מטאל קיצוני? זה מתאים יותר ל-Dragonforce… דת' מלודי? אבל הקלידים פה יכולים להיכנס לשיר עדין של סלין דיון… אז מה הם?

Children Of Bodom במילה אחת, מפגרים, בשתי מילים, "פאקינג" מטורפים, ובהגדרה שלי, המקבילה הפינית ל-Edguy הגרמנית, רק עם סולן שהביצים שלו נמצאות במקום. איך שלא תגדירו אותם, חברי Children Of Bodom עונים ב-DVD החדש על כל השאלות הללו ועוד… מי שרצה לראות את Alexi Laiho, הסולן \ גיטריסט, מתנשק (מההה???) עם קלידן הלהקה, שלא לדבר על להכניס -קונדום- דרך האף ולהוציא מהפה – ימצא את זה פה. מי שרצה לראות ראיון עם Jaska W. Raatikainen המתופף בזמן שהוא עושה מנגל לאלכסי – ימצא את זה פה. ומי שסתם משעמם לו ורוצה לראות חבורה של פינים שתויים בדרכים, מקיאים, עירומים, הולכים מכות ואפילו נעצרים על נגינה ברחוב – ימצא את זה פה.

"Chaos Ridden Years" אכן מצדיק את היותו חלק מהכותרת של ה-DVD הזה, אך למי שיעבור את השוק הראשוני והצחוקים האינסופיים מסרט התעודה, יגיע לנושא העיקרי של ה-DVD הזה, והוא החצי השני שנקרא "Stockholm Knockout Live" – הופעה בת 80 דקות ב… נכון! סטוקהולם, שבדיה. החל מאבזור הבמה ועד לשלט הניאון והתאורה המושקעת שיצא לי לראות את רובה בפסטיבל וואקן 2006, לא הופתעתי עדיין מכיוון שהציפיות שלי היו בקרשים בכל הנוגע להופעה, כי מה לעשות, אני לא נהנתי בזאת שהייתי בה. עם זאת, ככל שההופעה ב-DVD התקדמה יותר ויותר נכנסתי לראש של חבורת הפינים עד למצב שנהנתי וצחקתי מכל רגע, במיוחד בגלל אלכסי שלא מפסיק להתפרע, לנגן על הגיטרה כמו איזה מלמסטין פיני, לשיר, לקפוץ, להוציא לשון וגם לתפעל את הקהל – אנרגיות לא חסר לבחור.

לא סתם הלוגו של Universal (טה דה דה דם… דם דם!) מככב פה, שכן ה-DVD הזה ללא דופי, צילומים חדים, צבעים עמוקים, תאורה, סאונד, קהל – הכל נמצא, נראה ונשמע פשוט מעולה – ולמרות שפחדתי בהתחלה לגלות עד כמה ההופעה הזאת "אולפנית", הופתעתי לטובה שעדיין הרגשתי את האנרגיות של הקהל ואת השטיקים שיכולים להיות רק בהופעה אמיתית. גם בתור מעריץ יחסית "חדש" של הלהקה, וכזה שלא ממש התחבר לחומר הישן שלה, הצלחתי ליהנות מקלאסיקות כמו "Hate Me!" ו-"Everytime I Die", וכמובן, לשבור את הכורסה בסלון כשהגיעו שירים מ-Are You Dead Yet? כמו "Living Dead Beat" שפתח את ההופעה, "In Your Face" ו-*יריקה* "Are You Dead Yet?" שהראו על התקדמות הלהקה בכל הנוגע למטאל הפיני שלה, עם שילובי מטאלקור למיניהם.

כמו שאמרתי, הקלידים כאן משחקים תפקיד חשוב ולכל אורך ההופעה ישנה אינטגרציה בין אלכסי לבין הקלידן Janne Warman (אין פלא שהם התנשקו) שכל כמה זמן מקבל ביקור מחברו לאיזה דו-שיח ווירטואוזי בין הגיטרה לבין השטיחים שלו, מה שנקרא "Clash Of The Booze Brothers". בכלל, השאוו מצד כל חברי הלהקה מאד מספק, וכולל קפיצות, משחקים ואפילו צליית נקניקיות (עצומות!) על אחד מתותחי הפיירו שעל הבמה והאכלת הקהל… אמרתי מטורפים? זה לא נפסק פה. בכל הזדמנות שניתנת, אלכסי פונה לקהל באיזה נאום שכל מילה שניה שלו היא ווריאציה של "Fuck", מה שהראה על הרבה תקשורת עם הקהל השבדי, ואפילו הוסיף לחוויה כמו למשל מתי שאלכסי החליט לחבוש איזה כובע צהוב והזוי שמישהו זרק לו לבמה.

כיאה להופעה ארוכה, לא חסרים פה גם קטעי סולו, כשהמתופף מקבל את ההזדמנות הראשונה ב-"Deadbeats I" ומראה בכל הזוויות – כולל אחת ממצלמה שיושבת לו מול הפנים – עד כמה הוא תותח (למרות שראיתי יותר טובים). גם הגיטריסט השני והחבר הכי זקן (וחדש יחסית) של ההרכב, Roope Latvala, מקבל פה סולו לקראת הסוף. ולמי שתהה, גם נעימה של בריטני "איפה התחתונים שלי?" ספירס נכנסת פה באיזשהו שלב, שלא לדבר על סלין "איפה האף שלי?" דיון, שמקבלת אזכור בנעימה מ-"טיטאניק" שמגיעה לפני השיר האחרון, "Downfall", וסוחפת תזוזת ידיים מצד הקהל, ימינה ושמאלה, בזמן שאלכסי מקלל את הקלידן – בהחלט מקרה חזק. רק בשביל קטעים כאלו כדאי לראות את ה-DVD הזה, ואני בטוח שפסחתי על הרבה אחרים.

אך במידה ואתם רציניים מדי בשביל השטויות האלו, וערך מוסף כמו קליפים, תמונות ושיגועים על הבמה לא בשבילכם, תשמחו לדעת שיש ל-DVD הזה גם גרסת אלבום כפולה, שמכילה רק את ה-"Stockholm Knockout Live" עם אותו סט, פחות הצחוקים וההתמהמהויות, בסאונד איכותי מתמיד – מה שיכול להיות מצוין לחובבי הלהקה הוותיקים, שכן עכשיו יש להם את שירי הלהקה הישנים בביצועים שלא יביישו אלבום אולפן חדש. בשבילי לעומת זאת, ה-DVD הוא זה שגרם לי להסתכל על Children Of Bodom בצורה שונה עכשיו ואולי קצת לחבב את אותם שירים שלא אהבתי בעבר. בכל הנוגע למטאל הפיני מבוסס הקלידים, אני עדיין מעדיף "סולניות" כמו Toni Kakko ו-Tarja … אבל גם אלכסי וחבורתו יכולים להיות מעניינים לא פחות, ומי יודע, עם ההתפתחות של הלהקה במהלך השנים, אני אהיה יותר משמח לשמוע את החומר החדש שלה בתקווה שימשיך את Are You Dead Yet? ולא יגיע ל-Dead And Gone… אתם עוד פה?