(DVD) Dream Theater – Score

נסתרות הן דרכי האל ונסתרות הן דרכי אלי המוסיקה. שניהם יוצרים ומשנים סדרי עולם כל אחד בדרכו, על פיהם יישק דבר, וביכולתם להגיע לשיא השלמות של היצירה. במילים רוחניות אלה בחרתי לפתוח את הסקירה שלי על ה-DvD החדש של דרים ת'יאטר, Score, לרגל 20 שנות פעילות הלהקה. כמעט כל הלהקות הגדולות שאתם מסוגלים להעלות בדעתכם, נמצאות בשלב ריקבון אומנותי מתמיד אחרי 20 שנה של פעילות (מיידן,מטאליקה וכו'), אך לא כך בדרים ת'יאטר. דווקא אחרי 20 שנה, נראה שהלהקה רק ממשיכה לגדול ולהצליח יותר משנה לשנה,הפוטנציאל והאומנותיות נשמרים רעננים וזה מוכיח שמדובר בחבורת עילית של יחידי סגולה. אם נשפוט בנפרד כל אחד מנגני הלהקה, הרי שמדובר בעילוי מוסיקלי ובדמות לחיקוי למאות נגנים ומוסיקאים כיום. אך מה שעושה את המוסיקאים האלה לעוד יותר גדולים מבחינתי היא העובדה שהם מסוגלים ליצור כימיה משובחת ביניהם שמיטיבה עם השנים כמו יין טוב.

הלהקה שהוקמה לפני 20 שנה על ידי מייק פורטנוי, ג'ון פטרוצ'י וג'ון מיאנג שלמדו יחדיו בקולג' הנחשב, Berklee בבוסטון, עברה לא מעט טלטולים בדרך,קשיים כמו להקות רבות, וגם שינויים פרסונאליים, אך נראה כי ההרכב הנוכחי הוא ההרכב האופטימלי של הלהקה והתוצאות בהתאם – 2 אלבומי פאר בדמות Scenes From a Memory ו-Six Degrees of Inner Turbulence, אלבום מגוון עם חזרה לשורשי הרוק המתקדם Octavarium, ואלבום מטאלי וטכני בדמות Train of Thought. החל מהאלבום SFAM, אלבומי הלהקה מופקים ע"י פורטנוי ופטרוצ'י ולכן נשמרת להם העצמאות האומנותית בלי שהלייבל יזכה להתערב ברצון הלהקה, וכך הלהקה משיגה את רצונה ומרצה גם את המאזינים. פורטנוי הוא גם אחראי על רשימות השירים המשתנות בכל הופעה, וגם הדובר הראשי של הלהקה אל מול התקשורת.

הלהקה לא יכלה לבחור מקום טוב יותר מאשר ניו יורק כדי לחגוג 20 שנות יצירה אומנותית. חברי הלהקה המקוריים מגיעים כולם מניו יורק כאשר פורטנוי ופטרוצ'י היו אפילו שכנים. וכך כשנתיים אחרי ההופעה המצוינת בבודוקאן, מגישה לנו הלהקה מעדן על בדמות הדי וי די Score. הדעות חלוקות באשר לאיך צריך להיות הסטליסט של הופעה כזאת, ולפורטנוי היה כאב ראש לא קטן בבחירת השירים, כי יש המון שירים איכותיים שראויים להיכנס, אבל מפאת הזמן (3 שעות הופעה ולא 48 שעות הופעה כמו שהיינו רוצים) נבחרו השירים הספציפיים ל-DVD, והאמת שאפשר להיות מאד מופתעים וגם מרוצים.

לטעמי רשימת השירים שנבחרה להופעה מסכמת בצורה הטובה ביותר את פועלה של הלהקה עד היום. רשימת השירים נותנת לטעום בנדיבות לאורך כל 20 שנות היצירה ומראה באופן מובהק את התפתחותה המוסיקלית של הלהקה לאורך השנים, גם אם סדר השירים הוא לא כרונולוגי. ההופעה מתחילה בשיר הקצבי "The Root of All Evil" שממשיך לספר את סאגת גמילת האלכוהול של פורטנוי, ובכוונה נבחר כשיר הראשון להופעה – זהו שיר מקפיץ שמכניס את כל הקהל ישר על ההתחלה לאווירה חמה ולהתלהבות. בהמשך אליו מגיע השיר "I Walk Beside You", שיר בסגנון U2 שדרים ת'יאטר רצתה לעשות כבר הרבה זמן, והאמת יש לה לפחות שיר אחד גנוז בסגנון מתקופת Falling Into Infinity. השיר קליט ופופי אך מה שבולט בו במיוחד היא השירה של ג'יימס לברי, קולו נשמע צלול וחד מתמיד.

הקאמבק של לברי היא תופעה של יימאס לי לכתוב עליה כי אני נדהם כל פעם מחדש מהבחור הקנדי הזה. אם עד לפני כמה שנים לכולם היה קל להספיד אותו, הרי שהוא ענה לכולם בצורה הטובה ביותר, מגיע לשיא יכולתו דווקא אחרי גיל 40 וכל זאת בזכות שינוי סגנון השירה מעט, החלפת המורה לפיתוח קול, ושתיית משקאות מיוחדים שעוזרים לו לשמור על הקול בצורה הטובה ביותר. ואז מגיע אחד הדובדבנים של הערב, Another Won, שאני בספק אם כל מעריצי הלהקה החדשים (אלה מה-2-3 שנים האחרונות) מכירים ממש ובוודאי שלא ציפו שינוגן בהופעה כזאת, אבל הלהקה הפתיעה ובגדול וכללה את השיר הזה שמהווה חלק מהדמו הראשוני של Majesty (השם המקורי של הלהקה), ונותן פרספקטיבה לאיך נשמעו השירים שהלהקה כתבה לפני 20 שנה, אין מקום טוב יותר מהופעה כזאת לשלב שיר כזה.

כהמשך טבעי הגיע אחד השירים הטובים מאלבום הבכורה When and Dream and Day Unite שנקרא "Afterlife", ואין מה להתגעגע לצ'רלי דומיניצ'י כי לברי מבצע את התפקיד הגבוה שלו בצורה טובה ומשכנעת יותר. אי אפשר לנוח לשנייה ולקום מהספה כי אסור לפספס אף רגע משיר ענק כמו "Under a Glass Moon" – שיר שכאשר שמעתי את דרים ת'יאטר לראשונה שאלתי את עצמי "מה זה המקצב המטורף שהמתופף הזה מנגן בהתחלה?", והלהקה לא הרבתה בשנים האחרונות לעשות את השיר הזה מאחר שהוא שיר קשה מאד לשירה, וכידוע ללברי שקרע את מיתרי הקול לפני יותר מ-10 שנים היה קשה להגיע לטונים הגבוהים שהשיר דורש, אבל בטור האחרון הלהקה חזרה לבצע את השיר והחזירה עטרה ליושנה, ולברי עם ויברטו ומנעד מדהים מצליח לעשות את הבלתי יאומן ולשיר באותה רמה כמו ששר לפני 15 שנים, הוא לא מפספס שום תו.

השיר הבא הוא עוד שיר שהלהקה לא טרחה לבצע כמעט בשנים האחרונות, ושוב בגלל הקושי של השירה, מדובר בשיר "Innocence Faded" מהאלבום הנחשב Awake, וכיף לי אישית לראות שיר כזה מבוצע בהופעת ה-20 שנה, כי זכינו לראות מספיק שירים אחרים מ- Awake בהופעות הלהקה. חשבתם שנגמרו ההפתעות? אז לא. הלהקה החליטה לבצע את "Raise The Knife", שיר שנגנז במהלך כתיבת Falling into Infinity (עוד שיר שרק המעריצים השרופים הכירו לפני ההופעה), והאמת שיכול היה לשדרג את האלבום בכמה רמות למעלה – אז הלהקה הוציאה את השיר מהבוידעם המוסיקלי שלה והכינה ביצוע משובח. החלק הראשון של ההופעה נסגר עם "The Spirit Carries On", הפעם בלי תרזה תומסון אבל עם לברי ששר את התפקידים האופראיים שלה , שיר קלאסי להופעה שהלהקה רוצה לצלם, כאשר כל הקהל יודע את מילות השיר בעל פה ושר יחד עם הלהקה כדי ליצור אווירה קוסמית מיוחדת. זאת רק ההתחלה, המעדנים והדליקטס עוד יגיעו בקרוב.

בחלק השני, נדהם לגלות הקהל שהלהקה לא על הבמה, ובמקום זה על במה מוגבהת יושבת תזמורת Octavarium. כן, תזמורת עם הרבה נגנים שתלווה את דרים ת'יאטר לאורך כל החלק השני של ההופעה. אם הייתה לי פנטזיה מוסיקלית שדרים ת'יאטר עדיין לא הגשימה לי בחיי, הוא לראות את הלהקה מבצעת את המוסיקה שלה יחד עם תזמורת. המוסיקה של הלהקה במיוחד בשנים האחרונות ,מאז הצטרפותו של ג'ורדן רודס, פשוט דרשה הופעה חד פעמית יחד עם תזמורת. המוטיבים והעיבודים הסימפוניים שנכנסו החל מ-"סצינות מהזכרון" והמשיכו הלאה היו חייבים לבוא לידי ביטוי עם כינורות,חלילים,קרן יער, ופעם אחת אפשר לתת לרודס לנוח מכל התזמורת שהוא היה מפיק באמצעות הסינתיסייזרים שלו. ולכן כשגיליתי שהלהקה בחרה לבצע את "Six Degrees of Inner Turbulence" במלוא 42 הדקות שלו, פשוט קרנתי מאושר כי זאת הייתה הגשמת חלום שלי.

היה לי את העונג בפעם הראשונה שראיתי את הלהקה בהופעה חיה לראות אותה מבצעת במלואו את היצירה הסימפונית הזאת ולהיות מוקסם מכל רגע (הלהקה לא ביצעה את הקטע במלואו פעמים רבות בקריירה), ולכן ביצוע אותנטי עם תזמורת ליצירת פאר כזאת שווה לטעמי את כל מחיר ה- DVD (מי שבא מרקע של מוסיקה קלאסית כמוני לא יכול שלא להסכים אחרי ששומע את הביצוע הזה). החל מה-"Overture" שנפתחת בנגינה של התזמורת בלבד, וממשיכה ב-"About to Crash, War Inside My Head" עם הכינורות והחצוצרות הדרמטיים, "The Test that Stumped them All" האגרסיבי, מתקדם ל-"Goodnight Kiss" המענג כאשר לברי שוב מרגש אותנו עם יכולת ההגשה וההבעה שלו, "Solitary Shell" שפשוט מותאם כמו כפפה לתזמורת וכלה ב-"About to Crash (Reprise)" ו-"Losing Time/Grand Finale" שמביא את המאזין לשיא ההנאה והרגש.

כמובן שלא יכולתי שלא להתייחס במיוחד ללהקה ידועה שעשתה הופעה עם תזמורת, Metallica. ההשוואה מתבקשת, אך בעוד במקרה של מטאליקה מדובר בהופעה הנוראה ביותר ששמעתי מעודי, תזמורת שעולה על הגיטרות, באלאנס איום ונסיון לכפות עיבודים קלאסיים שלא מתאימים למוסיקה המקורית, הרי שבמקרה של דרים ת'יאטר ,השירים שנבחרו לביצוע עם התזמורת הם בעלי אוריינטציה טבעית לעיבוד תזמורתי וסימפוני, ולכן השילוב הטבעי בין התזמורת ללהקה יוצר מוצר מושלם מבחינה אומנותית – מוצר שכל חובב רוק ומוסיקה קלאסית יוקיר עד יומו האחרון, וכידוע לכולנו הרוק המתקדם משלב בין המוסיקה הקלאסית לרוק ומכאן גדולתו וייחודו. לא הייתי אומר מילה רעה אם ההופעה הייתה מסתיימת פה כי אחרי ביצוע כזה מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש שההופעה תימשך ונמשיך לקבל עוד מנות גדושות של פרוגרסיב איכותי.

מבחינתי טוב עשתה הלהקה שבחרה בשני שירים רגועים בדמות "Vacant" ו-" The Answer Lies Within" כדי להרגיע את האמוציות והאדרנלין אחרי 6DOIT וכשירי מעבר ל-3 השירים החלומיים שיסיימו את ההופעה הזאת. הלהקה ידעה לסיים את ההופעה בשיא ומאחר וההופעה נערכה בניו יורק, אי אפשר היה שלא לנגן את אחד השירים הטובים ביותר באלבום האחרון והוא "Sacrificed Sons", שנכתב על אסון התאומים שקרה בדיוק לפני 5 שנים – אני בטוח שהאווירה באותם רגעים אצל כל אחד מאלפי הצופים באולם וגם אצל חברי הלהקה הייתה מיוחדת מאד והם ינצרו אותה בליבם עד יומם האחרון. התוספת של התזמורת רק מעצימה את החוויה שהשיר הזה מעניק ומצמררת בכל שנייה כשהזיכרונות מאותו יום נורא ששינה את העולם, עולים לנו בראש.

הבמה מוכנה עם כך לסיום המושלם של הופעת יובל ה-20 ומה יותר מושלם מאשר היצירה האפית "Octavarium" כדי לסיים הופעה שכזאת? פתיחה חלומית כאשר רודס מנגן על ה-Continuum ברגש מופלא וגם על ה-Lap Steel Guitar, ממשיך לביצוע מדויק של שאר חברי הלהקה לאורך כל הקטע, מגיע לשיא עם צרחות מדהימות של לברי שמגיעות אל מחוץ לאטמוספירה ומסתיים בסולו מלא ה-Feel של ג'ון פטרוצ'י, אורגזמה מוסיקלית כבר אמרתי? כמתבקש, הלהקה יורדת לקול תשואות הקהל, שיודע שההופעה לא באמת הסתיימה וגם אחרי שעתיים וחצי ההדרן נדרש. על "Pull me Under" הלהקה כבר חרשה מעל ומעבר בהופעות הקודמות שלה, ולכן היה נדרש משהו אחר, והבחירה הטבעית נפלה על "Metropolis Pt. 1", עוד אחד מציוני הדרך ולהיטי הלהקה, שיר קשה לשירה וגם מאתגר מאד מבחינת הנגינה, וזאת הצדעה באמת למעריצי הלהקה הותיקים שכן גם השיר לא בוצע הרבה בשנים האחרונות, והלהקה ביכולת שיא מבצעת אותו בניו יורק ומראה עד כמה איכפת לה באמת מהמעריצים שלה.

אין לי אפשרות אחרת מאשר לתת בפעם הראשונה את הציון 10 ל-DVD הזה, כי אני חושב שבאמת מדובר בהופעה יוצאת דופן ומיוחדת במינה. הסאונד והמיקס של מייקל בראוור ראוי למיטב המחמאות, הצילום והבימוי מבריק וגורם למאזין להישאר דבוק למסך במשך כמעט 3 שעות רצופות, וכמובן שלא שכחתי לציין את ביצועי הלהקה המושלמים, שום נגן לא מפספס תו כמיטב המסורת של המוסיקאים המחוננים האלה, אבל מעל לכולם ה- MVP של ההופעה הזאת הוא ללא ספק ג'יימס לברי. אמנם קשה לנגן כל כך הרבה דברים מסובכים במשך 3 שעות, אך לשיר כל כך הרבה זמן רצוף זה אפילו יותר קשה, ומה שיותר מסובך הוא לשמור על יציבות הביצוע הווקאלי, ועל כך אני מסיר את הכובע בפני לברי שנותן פה את הופעת חייו לטעמי.

רואים גם שהלהקה נהנית כל כך להיות על הבמה ביחד, החיוכים בין חברי הלהקה, בינם ובין הקהל, הדינמיקה בין פטרוצ'י ומיאנג שמנגנים אחד מול השני, שלהוב הקהל על ידי פורטנוי, הוירטואוזיות של רודס על כל הכלים בהם הוא מנגן, כל אלה מוכיחים שבאמת מדובר בהופעה נדירה באיכותה. אצל דרים ת'יאטר מקבלים תמיד את התמורה המלאה לכסף, גם הופעות ארוכות במיוחד וגם ב-DVD מצורף דיסק שני שכולל קטע דוקומנטרי מרתק באורך של כשעה שמגולל את כל תולדות הלהקה מאז 1986 ועד היום, וכולל בין היתר ביקור בקולג' ברקלי וראיונות עם כל חברי הלהקה, פרט לקווין מור "הכוסון שסרח" שסירב להשתתף ב-DVD. בנוסף הלהקה נותנת כבונוסים את האנימציה של אוקטבריום ו-3 קטעים מהופעות חיות מתקופות שונות, כדי שיהיו לנו למזכרת.

לסיכום, אם עדיין לא קניתם את ה-DVD הזה, אני בטוח שתעשו זאת אחרי שקראתם את הסקירה, כי אין ברירה אחרת. ה-DVD הזה הוא אחד הדוגמאות למה אני חושב שאנחנו ברי-מזל לחיות במאה ה-21, ולראות את להקת הפרוגרסיב הטובה והמשפיעה ביותר ב-2 העשורים האחרונים, שנכנסה כבר לספרי ההסטוריה, אך עדיין מוכיחה שיש לה עוד הרבה עתיד אומנותי ואני בטוח שהיא עוד תוציא מספר אלבומים בעתיד. אם אחרי 11 שנה שאני מקשיב ללהקה הזאת, עדיין לא נמאס לי והיא עדיין מצליחה לרגש אותי ולהגיע לשיאים חדשים כל פעם, כנראה שהיא באמת ייחודית.