(DVD) Global Metal

שנת 2005, בחור צעיר בשם Sam Dunn מביים סרט תיעודי אודות האהבה הגדולה של חייו – מטאל. הבחור קנדי, המעיד על עצמו כ"מטאל-הד" מגיל 12, סיים לימודי אנתרופולוגיה בקולג' והחליט שעליו לנצל את הידע שרכש בנושא ולחקור את שורשי המוזיקה האהובה עליו, זו שהגדירה אותו כאדם. המסע שלו תועד לסרט "Metal: A Headbanger's Journey", שהיה, מעבר להיותו סרט עם אחלה פסקול, סרט תיעודי ממש מוצלח. החכמה בקולנוע תיעודי היא בעצם לעבוד על הצופה שלך, להפיל אותו בפח. צופה ממוצע אמור לחשוב שמה שהוא רואה בסרט תיעודי הוא פיסת מציאות אובייקטיבית, הצצה אל עולם שהוא לא מכיר, חשיפה של הנעלם.

בולשיט. הצופה הממוצע אמור בעצם להתעלם מהעובדה שהסרט שהוא רואה הוא לא יותר מהמציאות כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של הבמאי. שלא ימכרו לכם שטויות על כך שבקולנוע תיעודי הבמאי אמור להצניע את נוכחותו וכיו"ב, על מנת לתת תיאור מדויק ככל האפשר של המציאות. זה שקר, ושטות גמורה. שהרי במאים, מטבעם, הם יצורים אגוצנטריים שרוצים להגיד משהו, וקולנוע תיעודי אינו שונה. ההבדל המהותי הוא ברמת ההכרה העצמית של הבמאי. אם הוא משכיל להבין שבשום צורה הוא לא יוכל להראות משהו אובייקטיבי, שכן הוא מכוון את המצלמה על פי שיקול דעתו (נכון, שיקול דעתו מונחה ע"י אירועים המתרחשים במציאות, אבל העין שלו עדיין מחליטה לאן להתמקד), אז הוא יוכל לעשות סרט טוב יותר.

לצער העולם, הבמאי שהשכיל להבין זאת בצורה הטובה ביותר הוא Michael Moore, הבמאי הצהבהב שהביא לנו "יצירות" מפוקפקות כגון Bowling For Colombine ו-Ferenhiet 9/11, שהיו אמנם סרטים מאד מצליחים, אבל היו יותר מהכל, ניצול ציני של הז'אנר (על כך, בכתבה אחרת, באתר אחר). אין להסיק מהפסקה האחרונה כי בקולנוע תיעודי "מוצלח" הבמאי אמור לחשוף את עצמו ולשים את עצמו במרכז העלילה. רחוק מכך. מה שיש להסיק זה שהמציאות המשתקפת בסרט התיעודי איננה המציאות האמיתית בהכרח, אלא שיקוף שלה, דרך כמה מנגנוני ביניים. ההבנה הזו היא הדבר שהכי משך את תשומת ליבי ב-Headbanger's Journey, שנפתח עם קריינות של Dunn, הבמאי, שמכריז על עצמו כחובב מושבע של המוזיקה אותה הוא הולך לחקור.

צופה אינטלקטואל, כזה שסיים לימודי גבוהים בקולנוע וחושב שברגמן הוא התגלמות האלוהות על פני כדור הארץ, כנראה היה מכבה את הטלוויזיה או מפטיר הערה בסגנון "נו באמת", אבל האמת הייתה רחוקה מאד. ההכרזה של Dunn הייתה נקודת מוצא מפוכחת מאד של בחור שחי בבועה קנדית \ אמריקאית משל עצמו. זה טוב ויפה לשמוע Iron Maiden כל היום, וללכת לראות הופעות של מיטב הלהקות השולטות בז'אנר, אבל על מנת לאהוב באמת משהו, אתה צריך להבין אותו. כמו במערכות יחסים. Dunn באמת נשוי לז'אנר המוזיקלי הזה, ולכן הוא יצא למסע חקירה מתועד, בו הוא פגש את מיטב הכותבים \ מבצעים \ מבקרים \ מעריצים של הז'אנר, מסע שהוביל אותו לארה"ב, בריטניה, גרמניה ואפילו לארצות הסקנדינביות המושלגות, שם פגש כמה אמני בלאק מטאל וחקר את תופעות השנאה המתלוות לז'אנר, למורת רוחם של רוב המטאליסטים בעולם.

כאמור, Headbanger's Journey היה אחלה סרט תיעודי, ולא רק לחובבי הז'אנר, אם כי יש להניח שהוא לא קיבל חשיפה משמעותית בעולם האמיתי, זה שמורכב ממירי מסיקות, פוליטיקאים משמינים ועבודות שבולעות את האישיות שלך לאט ובשיטתיות. העולם היה עסוק בזומביות הרגילה שלו, ההתנוונות המוחית המבורכת שמלווה את הבורות, בעוד קהילת המטאל העולמית חגגה ניצחון קטן: סוף סוף יש ביטוי לדיסטורשן, יש קול מייצג ומכובד בהחלט שמציג את המטאל לא כסתם ז'אנר מוזיקלי לילדים שמחפשים תשומת לב, כי אם תופעה תרבותית בעלת אין ספור סוגים, מאפיינים ומרכיבים.

ואז, קרה משהו ממש מגניב, אם כי צפוי במיוחד: Dunn קיבל המון מיילים מרחבי העולם, המודים לו על התמיכה והייצוג ההולם. הבחור היה המום. הוא ידע שיש מטאל מחוץ לארה"ב ובריטניה, הוא אפילו הטריח את הישבן האמריקאי הצנום שלו לכמה מדינות שלא דוברות אנגלית ונושמות מק'דונלדס, אבל הוא מעולם לא חשב שיש מטאל ב… הודו? ישראל? איראן?! וכך, החליט הבחור שסרט אחד לא הספיק, ויש לתת קול וביטוי גם למטאל שאינו אנגלו-סקסי, שזה אומר – ממדינות עולם שלישי, נחשלות, רעבות, רוויות קונפליקטים תרבותיים ומדיניים. אם המשפט האחרון נשמע לכם פלצני משהו, או מרגיז, זה לא מקרה: זוהי נק' המוצא המאד בעייתית של סרט ההמשך, Global Metal, שיוצא בימים אלו ב-DVD.

קשה להתרגז על יוצרי הסרט ומרואייניו, בכל הנוגע לבורות שהם מפגינים בקשר לעולם הסובב אותם. רובם יוצאים די טמבלים, שלא באשמתם (ולא באשמת היוצרים, כי גם הם לא יודעים יותר טוב), לדוגמא (ותמיד כיף להביא אותו בתור דוגמא לטמבל) Lars Ulrich, המתופף עטור המיליונים של Metallica, שמתראיין באולפן שלו ומנסה לתאר את ההלם התרבותי שחווה בעת שביקר ביפן, או בעת שניגן בג'קרטה, בזמן שמחוץ לאיצטדיון התחללו מהומות אלימות, שהחלו בגלל שהצבא לא גילה סובלנות כלפי אלפי אוהדי מטאל שרק רצו להיכנס לראות את הלהקה הגדולה בעולם. דוגמא נוספת היא Tom Araya, הסולן המזדקן של Slayer, שמתקשה להסביר איפה על המפה נמצאת איראן, כשנשאל על תגובתו לעובדה ששומעים את הלהקה שלו במדינות עולם שלישי.

אותו Araya מהווה עוד חולשה רופפת בסרט, כשיוצרי הסרט מנסים לחקור את התגובה הישראלית לשיר הבעייתי מאד של Slayer, שנגע בסוגיית השואה (תוך שיקוף נק' המבט של הנאצים). בעוד יוצרים ישראליים כגון יותם אבני (אז סולן Abed, כיום סולן Prey For Nothing וכתב באתרנו שנוהג לחטוף מכות סדירות מעורכי האתר) וקובי פרחי (Orphaned Land) מסבירים בסובלנות את עמדתם הבוגרת לגבי השיר ההוא, Slayer ומייצגיה לא מקבלים במה להסביר את עמדתם, ובכך ממשיכים בעצם את המחלוקת. יוצרי הסרט תרמו (אולי בידיעתם, ואולי בטעות) להמשך המיתוס הבעייתי, והדגימו את החולשה בעשיית סרט דוקומנטארי על נושא שקרוב מדי לליבם.

הבעיות בסרט לא נפסקות כאן. נק' המבט הקולוניאליסטית של היוצרים (ושל חלק מהמרואיינים) משתקפת כמעט בכל ראיון, שלא באשמתם, שכן נק' המבט שלהם מלכתחילה נגועה בבורות, שאינה מבקשת להיפתר. נראה כי עיקר התחקיר שהם ביצעו לפני היציאה לצילומים הייתה פשוט לקרוא את המיילים שקיבלו ממדינות שונות, ונסיעה לאותן מדינות על מנת לראיין את מי ששלח להם את המייל, מבלי לבצע תחקיר מעמיק יותר על המדינה או סצנת המוזיקה שלה. ישנם כמובן כמה יוצאי דופן, הבולט מכולם הוא הייצוג של ברזיל, המדינה שפותחת את המסע העולמי.

באופן טבעי, יש לציין ש-Dunn מעיד על עצמו בדקות הראשונות של הסרט כי הוא חובב מושבע של Sepultura, ותמיד עניין אותו לחקור מה עומד מאחורי ההרכב הברזילאי שעשה היסטוריה קטנה (בשילוב כלים שבטיים עתיקים במטאל המנסר שלהם, באלבום המופת Roots). הראיונות עם Max Cavalera הם הראיונות הארוכים בסרט, וברזיל מקבלת פוקוס נרחב ביחס לשאר המדינות הנחקרות בסרט, ולא עם המון הצדקה. כמובן שאי אפשר לתאר את כל הלהקות בכל העולם בסרט אחד, אבל בהחלט אפשר לתת במה יותר מחולקת בצורה נכונה לכל מדינה, ולהשפעות השונות שמביאות את ההרכבים לנגן את מה שהם מנגנים, ביחס למה שקורה במדינה שלהם.

Global Metal, באופן טבעי, הוא סרט שמשתדל לא לדרוך על אף יבלת, שכן הוא נעשה ע"י FanBoy שמבקש לחשוף את האהבה הגדולה שלו לעולם החיצוני. לכן הוא לא ישאל שאלות קשות מדי, לא יציג ביקורת כלפי המרואיינים שלו, למרות שחלקם דורשים ביקורת קשה: Ulrich הוא דוגמא פשוטה מדי, אבל Cavalera בהחלט דורש שאלות קשות על היחס שחלק מקהילת המטאל מפגינה כלפי Roots, ואין ספק שחברי Iron Maiden דורשים חקירות עמוקות יותר בהקשר לטקסטים שלהם וההשפעה שלהם על מאזינים שלא יושבים בחדר ממוזג על מיטה ושומעים את המוזיקה שלהם.

אבל שוב, בואו נזכור שהמטרה הראשונה של הסרט היא שירות לקהילה, ופחות סיפוק צרכיהם האישיים של חבריה – זו היא בעצם הנקודה הטובה ביותר בסרט והסיבה שהוא כל כך חשוב לעולם החיצוני (זה שאינו נודד מהופעה אחת לשנייה בחיפושים אינסופיים אחרי ה"הד באנגינג האולטימטיבי" – וסלחו לי על ההשוואה לעולם הגלישה, קהילה מופרעת הרבה יותר שמקבלת יותר כבוד מאיתנו). Global Metal מציג טעימה ראשונית מקהילות מטאל עולמיות שלא היו מקבלות קול לעולם, ומרחיב את הדיון בז'אנר. בעוד הסרט הראשון הציג את השורשים והסיבות הראשוניות לפופולאריות הבלתי נגמרת של הז'אנר במשך כמעט 60 שנה, הסרט השני נותן לז'אנר כוח גדול יותר, והרבה יותר כבוד בחקר המוזיקה – מטאל הוא ז'אנר שמאפשר לך לחיות את החיים כמו שאתה רוצה ולא כמו שהחברה מכתיבה לך, ומאפשר לך לומר דברים שהחברה לא מוכנה לסבול, לטוב ולרע.

באיראן המטאל מהווה מפלט מהמשטר הדיקטטורי שמאיים לבלוע כל שריד של הקיום האנושי העצמי. בהודו הוא מהווה שבירת מוסכמות חברתיות עתיקות יומין. בישראל הוא מבטא פחדים ונון-קונפורמיסטיות ביחס לצבא ולמצב המדיני. ביפן הוא עוד שלב בשאיפה החולנית של המדינה להיות תאום עקום של המערב. בסין הוא אחת מהאבנים המטאפוריות הנזרקות אל עבר השלטון הקומוניסטי המבטל זהות. בג'קרטה הוא ביטוי לעוני והדיכאון הפושים בכל פינה של המדינה המושחתת. ובברזיל הוא כבר הפך למוסד, בעקבות ההצלחה העולמית של Sepultura וקיום הפסטיבל הענקי Rock In Rio.

אין ספק שהחשיבות האנתרופולוגית של הסרט גדולה יותר מהחשיבות הקולנועית שלו, ואין הרבה סרטים דוקומנטאריים כאלה בעולם. רובם נעשים בשביל סיפוק יצר המציצנות של היוצרים, ובמהותם אינם שונים מקולנוע עלילתי. מעטים הם הסרטים הללו שבאמת יכולים לחנך ולהיות בעלי חשיבות חברתית אמיתית. וזוהי הגדולה של Global Metal, עם כל הבעייתיות שלו. השאלה הגדולה (והתקווה הגדולה לא פחות) היא האם החברה מוכנה לקבל את ההצצה הזו בסובלנות, והאם היא מוכנה להמשיך לחקור את המטאל כתופעה חברתית ותרבותית מעבר לחקירה השטחית של Sam Dunn.

בישראל נעשה כבר סרט על Orphand Land (שהיה, בדרכו הקצת עקומה, מקסים ובעל חשיבות עליונה). בימים אלו מנסים כמה יוצרים להרים סרט שיחקור את המטאל הישראלי בתופעה אמיתית, בעל הסתעפויות וזרמים, ודעות משל עצמו. החשיבות של הסרט הזה, שיכול להיות אבן פינה קריטית בסובלנות ישראלית לא טיפוסית בעליל, ענקית. האם העולם יהיה מוכן לקבל ולהבין שמטאל הוא לא רק לילדים משועממים, אלא כלי ביטוי, לעיתים קריטי, לנפש?

זו היא שאלה גדולה מדי בשביל ביקורת סרט, אבל מה שאתם יכולים לעשות בתור התחלה, אם ברצונכם לענות על השאלה, הוא לראות את Global Metal, להסיק מסקנות, לצחוק קצת על הישראלים המתראיינים בו, ולומר "סחתיין". אחרי זה, אתם יכולים להתחיל לחשוב ולקוות. אולי אפילו להרים את הכפפה. מי יודע. בינתיים, אני חוזר לשמוע את Tang Dynasty, הלהקה הסינית שמתראיינת בסרט, שכן מדובר בלהקה שלקחה את הרעיונות של Roots לכיוון הסטונר \ סלאד'ג \ פרוגרסיב. מה יותר טוב מזה?