(DVD) Iron Maiden – En Vivo!

אמן אתכם יתקעו בהופעה של 50,000 איש בסנטיאגו, ובמקום להסתכל על ההופעה תאלצו לרשום רשמים! אין עונש גדול יותר מזה לחובב מוסיקה נלהב, וברגע שמדובר בלהקה אהובה, אז בכלל אפשר לפרק את סוכת העיתונאים ולפרוש לגמלאות.

אז מה החכמה בללכת ולסקר את ה-DVD האחרון של Iron Maiden ? הרי אנחנו יודעים טוב מאד מי היא Iron Maiden. אנחנו גם מכירים היטב את ההופעות שלה, בין אם חלקנו ראו אותם מול הפרצוף, ובין אם יצא לנו להתיישב אל מול אחת מתוך כל ההופעות המעולות שיצאו לקלטות, DVD ודיסקים. אין פה סוד כמוס. Iron Maiden היא Iron Maiden – ועל כך חובבי המטאל אשר נחשפים אליה מחולקים לארבע קבוצות עיקריות :
א. אלה שיאהבו כל דבר שחברי Iron Maiden רק יגעו בו, בין אם קריירת הסולו של Dickinson, השתתפותם האורחת בפרויקטים אחרים – ויתייחסו לכל אחד מאלבומיהם כקודש הקודשים של הלהקה (טוב, אולי חוץ מאלה עם Blaze).
ב. אלה שבגדול אוהבים את Iron Maiden – במיוחד את Iron Maiden של שנות ה-80, לדעתם מדובר בלהקה הגונה שנמצאת כבר אחרי שיאה אבל תמיד כיף להתרפק על תהילת העבר והשירים המעולים שעליהם הם גדלו – גם אם מבחינתם כבר עשור ואולי שניים הלהקה לא עשתה שום דבר ששווה ממש לעקוב אחריו.
ג. אלה ששונאים את Iron Maiden בכל עצם בגופם, שמבחינתם מדובר בכנופיית בריטים שהעזו לחרוט על דגלם "מטאל" בלי שום הצדקה, ושעומדת בניגוד מוחלט לכל מה שהם מאמינים בו, מוסיקלית, פופולארית, שיווקית ואיורית.
ד. אלה שמכירים רק את Fear Of The Dark – וגם זה רק את הפזמון.

אז עורך מגזין זה שייך לקבוצה הראשונה. אלון שלנו הוא פנאט של Iron Maidne וקשה להאשים אותו – כי מדובר בלהקה שעיצבה במו ידיה את ז'אנר המטאל כמו שאנחנו מכירים אותו כיום. כלומר, אלה שהכריחו להקת מטאל להיות מלודיות בעל כורחן, מ-Slayer באלבומה הראשון, דרך Vital Remains ועד ל-Helloween. מצד שני, הם גם היו הלהקה הזו שעשו קריירה שלמה משירים בעלי שלושה אקורדים (אל דאגה, עשור וקצת אחרי תחילתה של Iron Maiden – ו-Meshuggah יעשו קריירה מאקורד אחד בודד), אז הוא החליט לא להיות משוחד – ולתת לי, שחובב את Iron Maiden אבל הרבה פחות ממנו, לקלוע למטרת ה-DVD הזה.

ובכנות ? לא נפלתי.
כן, מעריצי Iron Maiden הם מעריצי Iron Maiden – ואני מאד אוהב את כל הקריירה שלהם, אפילו כולל בתוכה את No Prayer For The Dying ואת Fear Of The Dark למרות Jannick החנטריש הגדול, ואני מאלה שחושבים ש-Brave New World היה אחד מהאלבומים הטובים ביותר של העשור האחרון – אבל העובדה עומדת מול עיניי – Iron Maiden של פעם אוכלים את Iron Maiden של היום, מכל בחינה שאפשר לשים אותה בה (ובל נאמר את השם Paul Dianno).

אבל מה יש לנו בתכלס ב-En Vivo! ? נדמה ש-Maiden מוציאה DVD כשבא הסתיו, האם באמת מה שאנחנו צריכים כחובבי Iron Maiden זה עוד סקירה פנימית על תוכן הלהקה, תחביביה ומעשיה? אם אתם שייכים לקבוצה א' שציינתי מקודם – התשובה ברורה מאליה. אבל אם אתם אכן שייכים לאותה קבוצה – הסקירה הזו היא מובנת מאליה גם כן. אפשר לומר על Maiden המון דברים רעים (האמת, לא – אנטיפטיים, אפשר לומר רק קצת) אבל אי אפשר לקחת מהם את העובדה שהם אנרגטיים גם באמצעו של גיל 50 על הבמה – ולא מפסיקים לתת בראש כאילו הם קמו רק אתמול. יש ללהקות שצעירות מהם ב-30 שנה הרבה מה ללמוד מהם לא רק מבחינת אנרגיות על הבמה – אבל החבורה הזו גם יודעת לנגן. כן – זה DVD – וכאחד כזה מושקע מול 50,000 איש – הוא גם ערוך במיוחד כדי שלא תשימו לב לפאשלות הקטנות שקופצות למטיבי לכת מבעד לשורות – אבל בגדול, ההופעה מצוינת שלעצמה.

אבל מה ? ל-En Vivo יש שני חסרונות נוראיים שהופכים אותו לדעתי ל-DVD מיותר בדיסקוגרפיה של Maiden. קודם כל – ההתעקשות להקיף בעיקר את העשור האחרון בדיסקוגרפיה שלהם. Maiden הרגילו יותר מדי בטוב את המעריצים שלהם כשהם עשו סיבובי הופעות לכבוד האלבומים הקלאסיים – כל אחד במתכונת שלו. אבל הפעם הם נסחפו. כאילו בניסיון לשווק את העשור האחרון כמוצלח ולגיטימי לא פחות מהקלאסיקות של פעם – Maiden חולשת בצורה מרגיזה על יצירות שחושלו בשלהי הדרך – לאחר האיחוד שהתבקש עם Dickinson ו-Smith. ניחא אם הייתם Exodus שהחליפה את כל ההרכב מאז האיחוד – אבל אתם Fucking Iron Maiden – תתנהגו בהתאם ותנו לאנשים יותר מרק Hallowed Be Thy Name ו-The Trooper. יתרה מזאת – השירים שלוקטו להופעה הזו אסופים רובם ככולם מאלבומה האחרון והחלש ביותר בכל הקריירה שלהם הכוללת את Smith ו-Dickinson – וזה The Final Frontier. האלבום הזה לא מוכיח ש-Maiden איבדו את זה, הוא פשוט מציג להקה עייפה שאיבדה את הרצון לכתוב חומר כבד וטוב, ומעדיפה לנוח על זרי הדפנה בנוסחתיות. זה נכון שהשירים עובדים יותר לייב, ואי אפשר לבטל את העובדה ש-Iron Maiden היא אחת משלוש הלהקות בעולם שהכי משקיעה בתפאורה, אביזרים, בובות, רובוטים, תחפושות ומה לא, לצד Kiss ואנא עארף מי עוד – ההופעה של Maiden היא חוויה על-חושית – אבל שכזו – קשה לתפוס אותה במצלמות. אם מצלמים את כל הבמה מרחוק –הכול נראה קטן. אם מצלמים Eddie אחד בלבד – שאר ההופעה מוחמצת. זו חוויה שצריכה לבוא בבת אחת – ולא על המסך בהכרח, אבל זו קובלנה לכל ההופעות של Iron Maiden המצולמות למסך הטלוויזיה.

ופה נכנס הסייג השני שלי כלפי En Vivo. הרי כבר היה Rock In Rio, והיה Flight 666, והיה את Death on the road – האם באמת צריך כל אלבום להוציא גם DVD שיסכם את מה שהלהקה עשתה עד כה ? En Vivo מציג הופעה עשירה – לא רעה בכלל, אבל מי שהכיר את Maiden בהופעותיהם, על אחת פי כמה וכמה אם הוא עקב באופן עקבי אחרי ההופעות של ההרכב מאז שנות ה-80 עד כה – הוא ימצא את הלהקה רק הולכת ומזדקנת, ומפצה על זה עם זיקוקים, פיצוצים ורובוטים מגניבים.

זה לגיטימי – והארכיון המרתק שמצורף ל-DVD הופכת את חוויית ההיכרות עם Iron Maiden לאיכותית ומעמיקה יותר – אבל גם שם הכל תקוע בפרופגנדה עצמית יותר מאשר מסמך מרתק.
השירים הטובים בהופעה הם הלהיטים שלא נמאסים אף פעם, ש-Dickinson בשנינותו הרבה אף מוסיף להם עוד ועוד חן – והשירים החדשים שבולטים איכשהו מעל הערימה הם Coming Home ו-Blood Brothers הנהדר שמגיע לו לככב פה בגאון, אבל רוב השירים החדשים, בין הקצרים ובין הארוכים שביניהים – מרגישים כמו מלחמת התשה עד שיבוא שיר מוכר ומוצלח יותר, ולמרות ש-Iron Maiden יודעים את הלקח הזה עוד לפני שהמחשבה על לספר אותו בכתב עלתה לי לראש, רוב הקהל של Iron Maiden אוהב את Iron Maiden של פעם לא בגלל שזה נוסטלגי, אלא בגלל שהחומר שלהם היה פורץ דרך ומצוין. החומר החדש לא, והופעה שמוקדשת לחומר החדש – בסופו של דבר, תהיה פחות טובה.