(DVD) Paradise Lost – Over The Madness

טוב, מי שלא מכיר את Paradise Lost שירים את היד. השלב הבא הוא ללכת לקנות דיסקים שלהם ולהבין מה אתם מפספסים, כי מדובר באחת מלהקות המטאל הגדולות בכל הזמנים, שכמה מאלבומיה נכנסים בקלות לכל רשימה של אלבומי המטאל הטובים ביותר שנוצרו. אני בורכתי בזכרון חזק לדברים לא חשובים במיוחד, ולכן אני זוכר בדיוק איך ומתי שמעתי לראשונה את הלהקה.

זה היה ב-1991, למדתי באותה תקופה בתיכון עירוני א' בתל אביב, והתחלתי להיכנס לכל אותו מטאל קיצוני שבתקופה ההיא הפך להיות הדבר הגדול בתחום. לפני כן שמעתי את Iron Maiden, Metallica ודומיהם, אבל בשלב הזה התחלתי להכיר גם להקות כמו Malevolent Creation, Obituary, ואז גם את Paradise Lost. בחורה שהכרתי, מבוגרת ממני בכמה שנים, התנדבה לקחת ממני כמה קסטות ריקות ולהקליט לי כל מיני תקליטי מטאל שלא הכרתי, אחד מהם היה Gothic של Paradise שבדיוק יצא באותה תקופה.

האלבום היה משהו חדשני שכולם דיברו עליו, אלבום דת' מטאל כעיקרון, כלומר כזה שבנוי על גראולים, אבל שונה. הוא שילב את הגות' של להקות כמו Fields Of The Nephilim ו-Sisters Of Mercy, הכניס שירה נשית שלפני כן שמענו רק ב-Celtic Frost, ובאופן כללי הפך את כל מה שידענו לגבי דת' מטאל. המושג "גות' מטאל" לא היה ממש מוכר בזמנו, זה בעיקר כי Paradise Lost היו אלו שגרמו לכך שהוא יווצר.

החשיבות של האלבום הייתה עצומה גם בחו"ל, וגם בארץ – בכל מועדון שבו היו ערבי מטאל (כמו הג'נגל-רוק בפתח תקווה) ידעתי שבשלב מסוים התקליטן ינגן את "Eternal", וכולם יתפרעו עם השיר. להקות מקומיות ממש חיו את המוזיקה של הלהקה, והיא השפיעה גם על הרכב ישראלי מקומי בשם Substance For God וגם על Orphaned Land הצעירים, שלא מעט שנים לאחר מכן הגשימו חלום והצטרפו כלהקת החימום של Paradise Lost בסיבוב ההופעות האירופאי שלה.

בשנה שעברה הוציאה הלהקה את האלבום שמרבית האנשים סימנו כטוב ביותר שלה מזה 15 שנה בערך, האלבום In Requiem נבחר כמעט בכל מגזין מטאל לאחד מאלבומי המטאל של השנה (כולל אצלנו), והלהקה אף הגיעה להופיע בארץ. למרות הזמן והשינויים שהלהקה עברה, כולל תקופה לא קלה בה היא הואשמה כי התמסחרה והפכה להיות להקת פופ, ברור כי Paradise Lost עדיין אקטואלית, עדיין איכותית, ולא רק נחה על זרי הדפנה המפוארים של עברה, אלא ממשיכה ליצור מטאל מעולה.

ה-DVD החדש שנקרא Over The Madness הוא בעצם חלום רטוב לכל מי שאוהב את הלהקה, וכלי חשוב למי שפחות מכיר אותה ורוצה לדעת למה היא בעצם חשובה כל כך. מדובר בסרט תיעודי מוקפד ומושקע, שבוים על ידי מי שהוא ללא ספק מעריץ של הלהקה, והוא מספר את סיפורה באופן המפורט והמדויק ביותר שניתן לעשות זאת. ה-DVD מחולק לשניים, כשהדיסק הראשון מכיל שתי גרסאות של הסרט, אחת רגילה ואחת "גרסת הבימאי", הכוללת חלקים רבים שהוצאו בעריכה מהגרסא הקצרה יותר. מה שמקבלים הוא מבט אמיתי על סצנה שלצערנו כבר לא איתנו, ולעולם לא תחזור. זאת של תחילת המטאל הקיצוני בבריטניה בסוף שנות השמונים והתשעים המוקדמות.

באותה תקופה אנגליה הייתה חזקה מאד בז'אנר הת'ראש, ההצלחה האדירה של Metallica בארה"ב, ושל אחרות כמו Megadeth ו-Slayer, גררה איתה גל ענק של הז'אנר בכל העולם. מעט מאד מהלהקות שהיו קיימות מחוץ לארה"ב באותה תקופה שרדו, רוב אלו שכן שרדו הן דווקא אירופאיות, והסצנה האנגלית הייתה הסובלת העיקרית מכך, כשלהקות ענק כמו Sabbat ו-Xentrix למשל פשוט נשכחו לחלוטין בתוך מדינת הבית שלהן.

באותה תקופה התפתחה במקביל סצנה של מטאל קיצוני יותר – מלהקות השוליים האנגליות של הדת' מטאל, שרבות מהן הגיעו מברמיניגהאם, עיר התעשייה הצפונית בבריטניה, שבעבר יצאו ממנה ענקיות כמו Black Sabbath ו-Judas Priest. העיר למעשה כל כך אפורה (במיוחד אז) שייתכן שהשעמום הוא מה שהוביל לכל כך הרבה יצירתיות מצד להקות המטאל. מאותה סצנה צמחו אז להקות כמו Benediction ו-Napalm Death, אך לצידן גם Paradise Lost.

בשורה של ראיונות מרתקים עם אנשי מפתח בסצנת המקומית בתקופה ההיא, כמו ברני גרינווי (כיום סולן Napalm Death ואז סולן Benediction) או לי דוריאן (כיום Cathedral ואז Napalm Death), הצופה מתחיל לקבל הבנה של איך דברים נראו אז בעולם המטאל הקיצוני. כשחבורות של צעירים בריטים לא ממש ידעו לנגן אבל ידעו שהם רוצים לעשות מטאל, כשחלופת המידע והשגת המוזיקה נעשתה דרך טריידים של קלטות דמו פירטיות באיכות מזעזעת.

Paradise Lost הייתה בדיוק חלק מהסצנה זו, במקור להקת דת' רועשת שהושפעה בעיקר מ-Celtic Frost השוויצרית, ולאט לאט מצאה קול מקורי וייחודי והפכה למה שהיא היום. אחד האנשים החשובים ב-DVD הוא מרטין אין (גיטריסט להקת Celtic Frost) שמבין את ההשפעה של הלהקה שלו על Paradise Lost, אבל במקביל אומר שאלבומי הלהקה הם מאלבומי המטאל הטובים ביותר שיצאו, ושהשיר "As I Die" הוא אחד משירי המטאל הגדולים שנכתבו.

גם אנשים שמאד נדיר לשמוע – כמו ארון סטיינטורפ' ( סולנה של My Dying Bride האגדית) – מופיעים ב-DVD ותורמים כמה פרטי מידע חשובים לצד פרטי טריוויה נדירים. סטיינטורפ' מתייחס בין השאר כאן לראשונה לקלטת מפורסמת של ראיון שנערך עם My Dying Bride אי שם בשנות התשעים שבו הם "יצאו" על Paradise Lost בגדול, מה שהוביל לחיכוך ממושך בין הלהקות.

חברי Paradise Lost, וביניהם גרג מקינטוש (הגיטריסט והכותב העיקר) וניק הולמס (הסולן הידוע כאדם לא פשוט בראיונות) מתייחסים לכל ההיסטוריה של הלהקה בכנות גמורה. מעבר לנוסטלגיה, המרירות יוצאת רק כשחברי הלהקה מדברים על ההחתמה של הלהקה בלייבל הענק EMI, המעבר לשיער קצר והשינוי שעברו בז'אנר המוזיקלי בזמנו, מה שעשה להם חיים קשים במיוחד מכיוון המעריצים הוותיקים של הלהקה.

ה-DVD השני מכיל בעצם תוספות מרתקות אחרות למי שאוהב את הלהקה, גרסאות מלאות של הראיונות עם גרג מקינטוש, ברני גרינווי וסולנית להקת Lacuna Coil כריסטניה סקביה, וגם מבט מאחרי הקלעים מהופעה של Paradise Lost, כמו גם סיור באוסף המזכרות של גיטריסט הלהקה ארון אדי – חלום רטוב במיוחד של כל מעריץ רציני של ההרכב.

בשבילי מדובר כאן גם בהרחבת דעת חשובה וגם בנוסטלגיה – כשמילי פטרוזה, סולן Kreator מדבר על הלהקה ועל ההיכרות שלו איתה, וכשחברי ההרכב מספרים שאת הופעת הלא-חימום הראשונה שלהם הם קיבלו כי להקת הת'ראש Coroner ביטלה הופעה מתוכננת – מדובר באנשים שמדברים בשפה שאני מבין, זו שדיברתי אי שם בתחילת שנות התשעים. המדהים הוא שגם הדור הצעיר (שחיי רק על מטאל כמו שהוא נשמע כיום) יכול להבין בקלות כמה גדולה הלהקה הזו גם עכשיו, לאחר שהוא מבין מה הוא העבר המפואר שלה.