(DVD) Sentenced – Buried Alive

אוקטובר 2005 היה חודש קשה לחובבי המטאל הפיני באשר הם. מלבד העובדה שלקראת סופו חברי Nightwish זרקו את הסולנית והפנים של הלהקה, Tarja Turunen, בצורה מצערת במיוחד – עולם המטאל נפרד מלהקה נוספת, 20 יום לפני כן, במקרה לא פחות מצער. Sentenced, למי שלא יודע, כבר לא עימנו עוד. ובניגוד למקרה עם Nightwish, ההודעה על פירוקה של הלהקה לא הגיעה כהפתעה, אלא כהכנה מראש, שהחלה עם שחרורו של The Funeral Album. שם הולם בהחלט לאלבום אחרון.

הלהקה שהחלה את דרכה בז'אנר הדת' מטאל בתחילת שנות התשעים, הפכה עם הזמן לשם נרדף בכל הנוגע למטאל אובדני, אף על פי שמבחינת נגינה אפשר לומר בדיוק ההפך – ככה זה כשמדובר בלהקת גות'יק מטאל עם השפעות של רוק-אן-רול. אני לא יודע אם זה היה השילוב המוזר בין המוזיקה הזו לבין הליריקה הכואבת, מלאת הארס והצער, או אם זה קולו של Ville Laihiala (סולנה השני של הלהקה) שפשוט סחף אותך על על גבי רגשות זעם – אבל תמיד היה משהו שגרם לי להקשיב ל-Sentenced.

אותי זה לא הפתיע ש-Buried Alive לא החסיר אפילו טיפה מאיכות הלהקה ומאותו מאורע מרגש שהתרחש בליל ה-1 לאוקטובר בפינלנד. אפשר לשים לב לזה בהרבה מקרים כאן, אם זה בדברים הקטנים והטכניים – כמו ההשקעה בתפריטים, ואפילו שילוב כתוביות התרגום בהופעה עצמה (בניגוד לרוב הלהקות שמחסירות את זה) – ועד לדברים שהיו קצת פחות בשליטה – כמו ההתרגשות של חברי הלהקה, או המקרים בהם היו פאשלות קטנות, מה שמצד אחד אולי לא נראה מקצועי, אך מצד שני, דווקא הכניס תחושה טבעית במיוחד להופעה הזאת.

הסט-ליסט של Sentenced בהופעתה האחרונה היה ארוך במיוחד, אם כי לא מושלם מבחינתי, וסדר השירים לדעתי לא היה מקרי בכלל. עיצוב הבמה היה בהתאם, מאובזר בעצים מתים ובלוגו הלהקה במספר מקומות, אך זה לא הכין אותי לקראת הפתיחה של ההופעה שהחלה באינטרו אינסטרומנטאלי מבשר רעות, שנשמע כאילו נלקח מפסקול של איזה סרט על השואה, מה שעורר אצלי מחשבות לא כל-כך נעימות. זה המשיך בכך ש-4 מחברי הלהקה צעדו למרכז הבמה, כולם מחזיקים בארון קבורה, ולפני שהספקתי לקלוט את המצב, הם הניחו אותו, תפסו את כליהם והחלו לנגן את הקטע "Where Waters Fall Frozen" מתוך האלבום האחרון.

הקטע האינסטרומנטאלי שאורכו פחות מדקה, הוציא אותי ואת הקהל מה-"בום" שנכנסנו אליו, שכן מדובר דווקא בקטע דת' מטאל מלודי מהיר, שלדעתי מצדיע לימי העבר של הלהקה. מיד אחריו הגיח "May Today Become The Day", גם הוא מהאלבום האחרון, שיר המתאים במיוחד לפתוח איתו את הערב, עם מנגינת הרוק-אן-רול הקצבית והאווירה השמחה שהוא משרה. מפה, ההלוויה החלה, והיא לא פוסחת על שום תקופה של הלהקה. משירים כמו "Bleed" מהאלבום Down, דרך האלבום Frozen עם "Drown Together" ו-"The Rain Comes Falling Down" ועד ל-"Dead Moon Rising" מ-Crimson או "Neverlasting" ו-"Cross My Heart And Hope To Die" מתוך The Cold White Light.

כולם מבוצעים בצורה הולמת, עדכנית במקצת, ובליווי קריינות פרטית מצד הסולן Ville, שלא חוסך בתיאורים גרוטסקיים, או בשתיית אלכוהול, אם כבר אנחנו בנושא. אך ההפתעה האמיתית מגיעה כשהלהקה עוברת לשירים מהתקופה לפני צירופו של הענק הפיני שחור השיער הזה – וכאן מעריצי Sentenced הוותיקים ישמחו למצוא את Taneli Jarva, הסולן הראשון של הלהקה, שמגיח פה לשיתוף פעולה ב-3 קטעים מתוך האלבום Amok, קטע אחד מתוך North From Here וכן קטע נוסף מתוך Love And Death, ה-EP וההקלטה האחרונה שלו עם Sentenced. למען האמת, אני מבין למה נפרדו דרכיהם, בהחלט לא קל לדמיין את Jarva מבצע שירים בסגנון הלהקה העכשווי.

אמנם גם לי קצת קשה עם התקופה הזו של Sentenced אך קולו המחורחר והלא סימפטי של Jarva הזכיר לי לטובה את אלבום הבכורה הקטלני של Chaosbreed, פרויקט הדת' מטאל בו השתתף הבחור לפני מספר שנים, שזכה להצלחה מעטה בסצנת המטאל. בכל אופן, השיר "Noose" הביא עמו חזרה את Ville ביחד עם קול הקלין הכעוס והאמוציונאלי שלו, אך היה זה הביצוע שלאחר מכן לשיר "Aika Multaa Muistot (Everything Is Nothing)" שהראה בדיוק למה הוא זה שמתאים ללהקה. הקהל לכל אורך ההופעה משתף פעולה, אם זה להדליק נרות בשירים רגועים כמו זה, לצעוק, למחוא כפיים או לשיר – מה שלדעתי היה יכול להיות יותר בולט אם היו משכילים לכוון עוד מיקרופונים לעברו.

הצילום והעריכה כאן לדעתי בין הטובים שראיתי בהופעה, כאשר עם הרבה זוויות ובלי יותר מדי פלצנות – ועם שילוב אפקטים מינימאלי כמו למשל החספוס (בקטעים החזקים) – הופכים כמעט כל שיר ושיר לקליפ בפני עצמו. נכון שניתן להבחין בחוסר ההתמקדות בנגני הלהקה, אך עצם זה שלא השתעממתי רק מהצילום של Ville הסולן, כבר נותן קרדיט – הבחור הוא Performer מעולה ויודע להעביר שירים ורגשות בצורה מעניינת במיוחד. "No One There" למשל, הוא דוגמא מצוינת לכך וזה לא רק בגלל שזה השיר הכי אהוב עלי. השלג שנופל מהתקרה, השתתפות הקהל, התאורה והכל, הזכירו לי את הרגע בו ראיתי את הלהקה מבצעת את השיר בעצמי – בפסטיבל Wacken, חודשיים לפני ההופעה הזאת – ופשוט קיבלתי צמרמורת.

אם כבר הזכרנו את השלג, זה לא הדבר היחיד שהבמה נותנת לנו. יש פה גם אש, זיקוקים ולבסוף גם הרבה קונפטי שמתפזר על הלהקה והקהל עם ביצוע השיר הסופי בהחלט, השיר שסוגר את האלבום האחרון ואת ההופעה כולה, ובעצם, את קיום הלהקה – "End Of The Road". הרגשות עזים מכדי לתאר אותם במילים, וכמו שניתן לראות על Ville וחברי הלהקה האחרים, הם ממש מתאמצים לא לפתוח את הברז – למרות שלאורך כל ההופעה הם היו רטובים בצורה מטורפת, אז אני לא בטוח בעניין הזה. כאן, כמו שמעריצי הלהקה בוודאי יודעים, הסולן מסיים את תפקידו יחסית מהר, וכל מה שנותר לאחר שהוא יורד מהבמה, זה הסולו האחרון, בו חברי הלהקה נותנים מכל הלב לפני שהם מתחפפים בעצמם. בזאת, בעצם, להקת Sentenced נפטרה.

עם מחיאות הכפיים של המעריצים והדמעות האחרונות, אפשר להסתכל על כל המסע הזה ולסכם את ההופעה האחרונה. בהחלט מדובר במאמץ עילאי מצד חברי הלהקה, שניגנו כמעט בלי הפסקה במשך כשעתיים. אין תלונות על הסאונד (שהגיע אף בתצורת 5.1) והמיקס של הכלים, הקהל והסולן (שלעיתים נעתקו המילים מפיו) הפכו את ההופעה לאנושית במיוחד. יש לי רק תלונה קלה על בחירת השירים, והחיסרון בלהיט "Killing Me, Killing You", אבל הם סודרו בצורה מצוינת, אפילו לפי נושאים (לדוגמא "Sun Won't Shine" ו-"Dead Moon Rising" שבא לאחריו), וכללו את הכל מהכל, כולל שינויי קצב ותוספות מורבידיות-ציניות במקומות המתאימים מצד Ville הסולן (כמו בשיר "Vengeance Is Mine" כשהוא שינה משפט מפתח ל-"I Have Dreams… Of Skull-Fucking You").

מבחינת התוספות גם אין תלונות, או הפתעות, מכיוון שלמדתי על בשרי (או ליתר דיוק, על הצלקות במוח שלי) שרוב הלהקות הפיניות האלה חולות בראש, ככה שיומן המסע היה מבחינתי חוויה… נחמדה. גם כל הקליפים של הלהקה נמצאים פה, וכן ראיונות, תמונות ופרטים על הדיסקוגרפיה – בקיצור, כל מה שמעריצי הלהקה ישמחו לראות ולקרוא. למי שזה לא מספיק, גרסת האלבום הכפול שמגיעה בנפרד או במהדורה המיוחדת ביחד עם ה-DVD, כוללת את כל ההופעה על גבי 2 דיסקים, ככה שניתן לקחת את המסע המרגש הזה גם לדרכים. על כל תוכנו, אפשר לומר ש-Buried Alive הוא לא DVD קל לצפייה, אבל זה מה שהופך אותו לבעל ערך, עם כל 25 השירים, ובמיוחד בזכות החוויה המרגשת הזו בה חוגגים את סופה של הלהקה. עכשיו חברי Sentenced בהחלט יכולים לנוח על משכבם בשלום… See You In Hell!