(DVD) Twisted Sister – Live At The Astoria
- What You Don't Know (Sure Can Hurt You)
- The Kids Are Back
- Under The Blade
- Destroyer
- Like A Knife In The Back
- Burn In Hell
- Ride To Live
- Shoot 'Em Down
- You Can't Stop Rock N' Roll
- The Fire Still Burns
- We're Not Gonna Take It
- The Price
- I Am, I'm Me
- I Wanna Rock
- Come Out & Play
- S.M.F.
קאמבקים הם דבר מוזר, ללא חוקים הגיוניים. על כל קאמבק הזוי שלא ברור למה התרחש, ישנם כמה שמות שדורשים חזרה לאור הזרקורים, ולא תמיד מגיעים. הדוגמאות רבות – מהאחיות יוספי ועד Blind Faith. אבל הדבר הכי מוזר בקאמבקים הוא שלפעמים מתרחש אחד כל כך הזוי, שלא ברור מי דרש אותו. ובדיחות צביקה פיק אינן רלוונטיות למשפט האחרון, מכיוון שמר פיק הוא תופעה בפני עצמה שדורשת מחקר אקדמי מעמיק.
שנות השמונים הן עשור שרובנו מעדיפים לשכוח, אבל בתוך כל הבושות שנגרמו לנו כמתבגרים באותן שנים צבעוניות, קיקיוניות, פלסטיות ומסונתזות, היו כמה הרכבים מוזיקליים שגרמו לנו לחוש שיש עוד תקווה. בצרוה הכנה ביותר שניתן לומר זאת, Twisted Sister (להלן TS), לא הייתה אחת הלהקות שגרמו לי לחוש שיש תקווה לעולם המוזיקלי של האייטיז. היא הייתה צבעונית מדי, מאופרת מדי, עם שיער נפוח מדי. בקיצור, TS ייצגה את כל מה שהיה בטעם רע באייטיז, אבל עם דיסטורשן.
כמו בכל דבר בחיים, כשאתה מתבגר, אתה מבין את הבדיחה. ככה זה עם שנות העשרה, וכנראה שככה זה עם TS, שהרי מתישהו בשנים האחרונות חל אצלי מהפך פנימי, מכיוון שפשוט הבנתי את הרעיון של Dee Snider, מקים הלהקה. היה זה בעת צפייה בסרט Headbanger's Journey, כש-Snider התראיין ואמר ברצינות תהומית: "היי בנאדם, עשינו הכל בכוונה מלאה – האיפור, השיניים המושחזות, הפוזה. פאק, אם בשביל לקבל תשומת לב ללהקה שלי הייתי צריך לעלות עם שמלת מלמלות בכל ערב לבמה, הייתי עושה גם את זה".
ובאותו רגע, האסימון נפל, והכל התחבר. בעולם מוזיקלי מזויף, שנשלט על ידי כסף והחלטות מוזרות של ראשי תאגידים מוזיקליים שרק רוצים לשכפל את הטרנד, TS שיחקו את המשחק עד הסוף, והלכו רחוק יותר מאחרים. אם חברי Motley Crue ו-Poison התאפרו, אז TS התאפרו יותר, והפגינו טעם רע לכל אורך הדרך, כחלק מהמרד שהם רצו לייצג. וזה המקום לציין ש-TS לא הייתה להקת גלאם מטאל טיפוסית, שכן היא לקחה את השפעות הפאנק שלה לצורה יותר קיצונית. רוב המוזיקה של TS מושתתת על עקרונות הפאנק עליו גדלו חבריה, ושילבו אותו עם לחני הבלוז הטיפוסיים של הגלאם מטאל.
קו המחשבתי ה-"פאנקיסטי" הוא משהו שלא ניתן להפריד מהלהקה הזו, שכן Dee Snider היה חלק מהאמנים שהעזו לצאת בשנות השמונים כנגד חקירות הסנאט המטופשות של טיפר גור וארגון ה-PMRC שלה. Snider עמד בגאווה, לבוש ב"מיטב" מחלצותיו, ביחד עם Frank Zappa ו-Ozzy Ozbourne, והגן בחירוף נפש על הקו המוזיקלי שלו, תוך שהוא מאשים את נציגי הממשל בצביעות וטיפשות.
האלבום האחרון של Twisted Sisters הוא אלבום הופעה כפול, דיסק אחד באודיו ודיסק אחד ב-DVD. ההופעה התקיימה בלונדון, ב-2007, והיא מציגה את ההרכב הכמעט מקורי של הלהקה – עדיין מאופרים, עדיין לבושים בצורה מזעזעת, ועדיין נותנים בראש. האולם קטן, ההופעה כמעט אינטימית, ואין מספיק צילומי קהל (כנראה מהסיבה הזו בדיוק, כדי לא לגרום לצופים להרגיש את הגודל "השלילי" של המקום). סביר להניח שרוב הקהל מורכב מבני 30 שרוצים להרגיש עוד קצת נוסטלגיה, אבל מדי פעם ניתן לתפוס כמה צעירים בשורות הראשונות, וזה בעצם אומר הכל – TS ממשיכים בדרכם שלהם, מייצגים מרד במוסכמות בצורה הפשוטה ביותר שאפשר לחשוב עליה, הם פשוט מתלבשים ממש ממש מוזר, ועושים מוזיקה ממש רועשת.
Dee Snider מתפרע על הבמה כאילו הוא בן 20, שאר ההרכב נותן הופעה מקצועית להפליא, ובסך הכל מדובר בשעה וחצי שהיא תמורה מלאה לכסף – אחלה שואו, אחלה מוזיקה, המון להיטי עבר – אי אפשר בלי "We're Not Gonna Take It" ,"I Wanna Rock" ו-"You Can't Stop Rock N' Roll" – ואנרגיה טובה. הבעיה היחידה היא מיקס הסאונד הלא מושלם, בלשון המעטה. מצד אחד, מדובר במיקס שמדגיש היטב את אווירת ההופעה, ומצד שני חסר הקהל ברקע, וחסרים המון טאצ'-אפים קריטיים, כמו איזון נכון של הגיטרה מול הבס, ועוד עבודת סאונד על התופים.
ה"עוני" בהפקה מתבטא גם בעובדה שאין יותר מארבע מצלמות בהופעה, מה שבעיני לא מהווה כיסוי מספיק להופעת DVD שאמורה להיות הכרזת ניצחון של הרכב שממשיך לרכב על גלי הדיסטורשן לאחר שנות קריירה ארוכות. לעומת ה-DVD המאכזב קמעה, אותה הופעה בגרסת הדיסק נשמעת הרבה יותר נכון. כנראה בגלל שהחוש הפעיל יותר הוא השמיעה, מינוס הראייה, משהו יותר טבעי ונכון עובר בדיסק.
בשורה התחתונה, Twisted Sister לא מזלזלים בקהל שלהם, והמוצר הסופי מדגיש את מי שהלהקה הזו כיום – גלאם מטאל ישן וטוב, אחת מהלהקות הגדולות של הסגנון שממשיכה לבעוט ולתת בראש כאילו לא עברו למעלה מ-20 שנה מהרגע בו התחילה לנגן. למרות תחושת הגיחוך הבלתי ניתנת לעצירה שעולה ברגע ש-Snider עולה לבמה, לבוש בסגול ומאופר כאילו מעולם לא עמד מול מראה (או התאפיין בחוש טעם סביר), קשה שלא לאהוב את מה שהם עושים – עדיין מחפשים תשומת לב ועדיין נאמנים לשואו שלהם במאות האחוזים.
חלקנו זוכרים מה קרה לקריירה של Kiss כשחבריה החליטו לכמה שנים להוריד את האיפור. Twisted Sister מבינים שבסגנון המוזיקלי שלהם, המראה הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, בעיקר כשאתה הרכב עבר שממשיך לעבוד גם היום. השמועות אומרות שבקרוב ינחת על מדפינו אלבום חדש, עם חומר מקורי חדש, של הלהקה. עד שזה יקרה, ההופעה הזו היא דרך נפלאה לקהל צעיר וטרי להתחיל להכיר את התופעה המוזרה שנקראת Twisted Sister. זה אחד משיעורי ההיסטוריה היותר כיפיים שתחוו. באחריות.