(DVD) Yngwie Malmsteen – Far Beyond The Sun

"נוסטלגיה היא הסם המשקר ביותר", בתור מודעה לעידוד מודעות הסלוגן אולי יכול לתפוס את העין, אבל ספק אם הוא אי פעם יגרום למישהו באמת להוריד את החיוך כשהוא מעיין באלבום התמונות שלו מהתקופה בה היה בן 5, או, במקרה שלנו, כשהוא מדפדף באוסף המוזיקה שלו ומוצא דיסק ישן שפעם, לפני עשר שנים, גרם לו לקפוץ בחדר כמו חולה כלבת והיום הוא כבר לא מצליח לקרוא את השם של האלבום דרך השכבה העבה של האבק. זה היופי בנוסטלגיה, היא משאירה לנו בראש רק את הדברים הטובים מתקופות שאין לנו הרבה סיכוי לזכור איך הן היו באמת.

זה גם הפך להיות טריק נחמד שחברות התקליטים למדו כדי לגלגל עוד כמה דולרים מהכיס שלנו לחשבון הבנק שלהם, השיטה היא להוציא מהבוידעם כמה מפלצות תהילה שהעולם כבר בחר לשכוח, להוריד מהם כמה קורי עכביש, לצייר להם חיוך קטן ולהעמיד אותם על המדף בחנות עד שאני אעבור לידם בתמימות וברגע של אושר אמיתי אקרא "אה, למלמסטין יש DVD חדש, לא ידעתי שהוא עדיין קיים". טוב, אבל אם חברת התקליטים מרוצה ואני מרוצה, אז למה להתלונן? ובכן, אם לחזור לאותו רגע של אושר בחנות, אז צריך לזכור שהוא באמת רק "רגע" וכמו שהיום אני לא אבוא לספר שלי ואבקש ממנו תספורת של מק'גיוור כמו שרציתי בכיתה ד', אני מבין שלכל דבר בחיים יש את הזמן שלו.

אינגווי מלמסטין, הוירטואוז השבדי בן ה-43 שבאמצע שנות השמונים הדהים רבים בעולם המוזיקה עם סאונד גיטרה חדש ששילב פרזות מעולם המוזיקה הקלאסית עם רוק והכל במהירות אצבעות וניקיון שלא נשמעו עד אז ממכשיר עם שישה מיתרים, יוצא עם DVD חדש. הוא אמנם לא באמת נעלם ועדיין מוציא אלבומים חדשים (בעיקר ביפן), אבל שנים של הישארות עיקשת באותו סגנון נכחד ומוזיקה שהפכה רק לתצוגת מהירות של אצבעות די מחקו אותו מהתודעה וממדפי החנויות. בכל זאת, בתקופה שכבר טובעת באלפי קאמבקים, קאוורים ודיסקים חדשים של נירוונה/לנון/טופאק/אריק לביא שיוצאים כמעט כל חודש, בהחלט יש היגיון בפלאשבק לגיטריסט הוותיק.

ה-DVD כולל שתי הופעות ישנות, ראיון עדכני, קליפים ופטנט חדש שהוא באמת הברקה גאונית, טאבים של הגיטרה שרצים על המסך כמו מילים בקריוקי על רקע של שני קליפים (איך לא חשבו על זה קודם?). שתי ההופעות מגיעות מתקופה יותר מוצלחת בקריירה של מלמסטין, הראשונה מ-85' ביפן – שם, עד היום, נמצא בסיס המעריצים הגדול ביותר שלו, והשניה מ-89' בלנינגרד, הופעה שכבר יצאה על דיסק באותה שנה. ההתמודדות עם מה שרץ על המסך היא מאד מאתגרת ויכולה להתאפשר בשתי דרכים: האחת היא שהייתם בקומה מסוף שנות השמונים ואתם לא מכירים שום דבר אחר והשנייה היא שאתם באמת אוהבים להקות עם הרבה שיער (ואני מתכוון, הרבה שיער, כזה שגורם לסלאש להיראות כמו טל ברמן), טייטס ממש צמודים (שחוסכים מכם ללכת לשירותים כדי לראות מי יותר גבר) ואפקטים של צילום שמגיעים ממוח קודח של במאי שכנראה שאל את עצמו הרבה פעמים "אה, מעניין מה הכפתור הזה עושה…".

אבל כשמתעלמים מהפרטים האלה (וזה לא פשוט) נשארים עם הרבה רצון טוב של מלמסטין והלהקה. הוא רץ, מנגן עם השיניים (בקלוז אפ!!!), מתעלל פיזית בגיטרה ואפילו שר בהופעה השניה, והקהל ללא ספק מהופנט. בעיניי, ההבדל העיקרי בין שתי ההופעות, מלבד שיפור באיכות הצילום, הוא דווקא באיכות המוזיקלית, וזה דווקא הבדל מעציב. ב-1985 מלמסטין היה בשיאו אחרי אלבומו המצליח "Rising Force" ובתוך כל הבלאגן שהולך על הצוואר של ה-"פנדר" שלו אפשר להרגיש כשרון גדול שעושה משהו חדש ומוציא מוזיקה יפה גם מוירטואוזיות שיכולה סתם לשעמם. ב-89' הסט אמנם כולל יותר להיטים אבל ההופעה מעייפת, התחושה החזקה היא שהגולם קם על יוצרו והספרינטים בין המיתרים הפכו למטרה יותר מאשר כלי, וחבל.

כשעברתי לראיון, אפקט הנוסטלגיה נכנס להילוך גבוה והשאיר אותי עם מעט חמימות בלב – תמיד מרגש סוף סוף לשמוע מישהו שהערכת וגרם לך הנאה, ולקבל את הסיפור שלו מאחורי המוזיקה. מלמסטין מדבר על התפתחות הקריירה שלו, נקודת המבט שלו על נגינה והופעות ועוד הרבה סיפורים קטנים שמראים ללא ספק שהבחור גם מאד אוהב לשמוע את עצמו מדבר. השיא של הראיון בשביל רבים יהיה כנראה הקטע בו מלמסטין אומר שהוא למעשה אף פעם לא ממש התאמן (איזה כיף, אפשר לרסק את המטרונום על הקיר), אבל לא הייתי סומך כל כך על ההצהרה המשחררת הזו, אחרת כולנו היינו מוזמנים לנגן עם סטריאני וואי ב-G3 הבא. אחרי צפייה ממושכת ב-DVD יצאתי די מותש, ואותו רגע של אושר מחנות הדיסקים כבר נעלם כלא היה, יש דברים שצריכים להישאר בתאי הזכרון, ואני אסתפק בלראות פרקים ישנים של "משימה בלתי אפשרית" בשביל התקף הנוסטלגיה הבא שלי.