Earth Crisis – To The Death

מכירים את התחושה המעפנה הזו שהרכבים גדולים שהתפרקו מנסים להשאיר לכם כשהם חוזרים באלבום קמאבק? בתכלס, לפעמים נדמה לנו שהיה עדיף שאלו היו נשארים מפורקים והיו משאירים אותנו עם מורשת של רוק כבד לעניין, לפחות נטול גחמות וחוסר השראה. אז Earth Crisis התפרקו וחזרו – פחות או יותר – בעיקר כדי לתת לנו את מנת הזעם השנתית שלהם בצורת האלבום To The Death.

לאלו שלא מכירים, Earth Crisis הייתה לחובבי ההארדקור מה ש-Celtic Frost הייתה למטאליסטים. ענקית רוק כבד שלא התפשרה, עד שהתחילה להתפשר. שני האלבומים האחרונים שלה מסוף שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000 היו הגרסה המקבילה של עולם ההארדקור למה ש-Cold Lake של Celtic Frost ו-Load של Metallica היו עבור המטאל. יריקה בפנים. נראה ש-Earth Crisis הפכה באלבומה הקודם, Slither, ללהקת נו-מטאל מוחלטת, כולל הסקרצ'ים, הפזמונים המתחנחנים והפוזה המטופשת.

מאז החבורה נעלמה ועכשיו היא חוזרת, אחרי 9 שנים (10 אם סופרים את הזמן שהאלבום הזה חיכה אצלי לקבל סקירה, כדי לתת לזה מספר יפה ועגול) בדבר הכי טוב שאפשר לכנות אותו כ"עטרה ליושנה" – Return to form. זה הרבה יותר פשוט ללהקות הארדקור לחזור לשחק בטריקים של ההארדקור הפשוט ולבטל את ההתפתחות המוזיקלית, שבמקרה של Earth Crisis הייתה פשוט מעפנה, על מנת לעשות אלבום שהוא יותר טוב מהתוצר המוזיקלי הקודם שלה.

אז מי שמצפה ל-Breed The Killers יוכל להנות מהאלבום הזה, אם כי בהתאם לרוח התקופה, ההארדקור של Earth Crisis הוא מטאלי בהרבה, בהשראת הלהקות המובילות את העסק, כמו Hatebreed או Throwdown. זה לא כל כך יבאס גם את מעריץ Earth Crisis המושבע, ואולי אפילו להפך, מכיוון שכאשר האלמנטים האלה נחסכו ממנו, הלהקה נשמעה כמו חיקוי נמרץ של Korn. הנגינה באלבום איכותית בהרבה יחסית לרוב להקות ההארדקור בשוק, ול-Earth Crisis יש מוניטין לשמור עליו, גם בתור אלבום קאמבק. כל הגנים נשמעים בשיאם, ואפילו הסולן Karl Buechner שחזר אל ההרכב, למרות העבודה הלא מרשימה שלו במהלך העשור האחרון, נשמע כועס כאילו היה במשך שנים עדיין אותו נער בן 19 ששונא את העולם ויש לו הרבה מה לומר ולצעוק. רק קצת יותר מטאלי וקצת פחות פאנק.

השירים של Earth Crisis עדיין אותם שירים. גישת ה-Straight Edge הלוחמנית והבלתי מתפשרת של זריקת זין על כל מי שנגדך, ודריסת רגל זועמת כנגד שחיתות ממשלתית ולחימה מזויפת בטרור כדי להצדיק רעיונות שמאלניים כאלה ואחרים, או פשוט קריאה כוללת לצמחונות, הם מה שמובילים שירים כמו "Against The Current" מבעד לחומה מוזיקלית של רוק כבד וכועס. לשאלה הקריטית, האם ההרכב הזה היה ראוי לאיחוד – התשובה היא כנראה שכן. הרי שהמורשת של Earth Crisis, יחסית להרכב שגדל על להקות כמו Black Flag והתעצב פחות או יותר במקביל ללהקות כמו Sick Of It All – רצוי להשאיר לעולם ההארדקור לפחות זיכרון משובח ממוזיקת ההארדקור של הקצוות היותר קיצוניים מבחינה אידיאולוגית, ו-Earth Crisis, גם אם לא ספינת הדגל המוחלטת של הז'אנר, בהחלט אחת מיחידות העילית בתחום.

הבעיה היחידה שיש לי עם אלבומה החדש של הלהקה הוא שבסופו של דבר, הגענו למצב שבו להקות אשר רואות ב-Earth Crisis כהשפעה ישירה כבר מזמן נחשבות ללהקות גדולות בתחום ההארדקור המטאלי (או, הנה מגיע המילה הזו שוב, גם ז'אנר ה"מטאלקור") ועושות את העבודה שלהן בלי אלבום אחד שכל כולו פאשלות להבדיל מ-Slither של אלה. אז החיוניות המוזיקלית של Earth Crisis כבר עברה מהעולם, ועכשיו הם פה, די מטיפים למי שלא צריך עוד הטפות, שזה בסדר גמור בעולם ההארדקור מצד אחד, אבל קצת מתחיל להיות רפטיטיבי אחרי 20 שנה מצד שני. מבחינה מוזיקלית, למי שלא הכיר את Earth Crisis לפני כן ודווקא כן רוצה להחשף להארדקור כועס ומוצק עם ריפים שכל כולם כוח וזעם של נערים (גם אם הם בני 40 כבר), בהחלט יכול לקחת את To The Death על כל מסריו החברתיים והצמחוניים ולתת לו שמיעה וחצי. הוא בהחלט שווה את המאמץ.