Eatliz – Violently Delicate

לכתוב משפט כמו "יצירת מופת תוצרת הארץ" תמיד נראה לי לא הגיוני. באמת אף פעם לא תיארתי לעצמי שאשמע הרכב מטאל ישראלי שיקליט אלבום שגובל בשלמות, ועוד אלבום בכורה. מדובר כנראה במחסום בתחושת המוראל הלאומי שלי, או סתם אטימות, אבל כשחושבים על זה לא מדובר במחשבה חסרת בסיס: רוב הרכבי המטאל (ובכלל הרכבי מוזיקה) נאלצים להמתין כמה שנים טובות (ולצבור המון ניסיון) בשביל להגיע לאלבום שמציג אותם בצורה הטובה ביותר, בגלגול הבשל ביותר שלהם.

הדוגמאות בשפע, החל מ-Metallica שרק באלבום השלישי והרביעי שלהם יצרו קונצנזוס מוחלט לגבי היותם ענקי מטאל, ועד Iron Maiden, שרק לקראת אמצע שנות השמונים שחררה את רצף אלבומי המופת שלהם (מ-Powerslave ועד Seventh Son… ). הרכבי מטאל בארץ לא נוטים להחזיק מעמד זמן רב מספיק בשביל להגיע לנקודת הציון הזו, אלבום שלם. להוציא כמה יוצאי דופן כגון Orphaned Land, Salem, Bezefer ועוד כמה שמות, אין לנו מספיק הרכבים בארץ שפועלים לאורך זמן. וגם מאלו שכבר בשטח מספיק זמן לא שמעתי אלבום שבאמת עונה להגדרה "מושלם". טוב, חוץ מ-Orphaned Land.

והנה, למרות הפקפוק הבעייתי שלי, העובדה שאלבום הבכורה של Eatliz לא יוצא לי מהמערכת כבר שבוע כנראה מהווה רמז למסקנה הבאה – מדובר באלבום כמעט מושלם, מכל בחינה: הסאונד טוב מאד, המוזיקה מהודקת, ופרט לשיר אחד קצת מיותר, 50 הדקות של האלבום חולפות בשנייה וחצי. ומדובר במטלה לא קלה, גבירותיי ורבותיי. נכון, היו ל-Eatliz שבע שנים להתכונן לקראת הקלטת האלבום, אבל בהתחשב בעובדה שההרכב הזה עבר כמה שינויים במרוצת השנים, ושכל חבריו עסוקים בפרויקטים אחרים, ההישג הופך להיות חשוב עוד יותר, שכן לא מדובר בכמה חברים שננעלים ביחד כל היום ורק כותבים.

גיא בן שטרית (גיטרה) ועומרי הנגבי (תופים) הם חברי להקת המטאל-שטות "אינפקציה". אם לא שמעתם על "אינפקציה", אז אתם כנראה לא באמת גדלים בארץ. "אינפקציה", שבמהלך למעלה מעשר שנים שחררה רק שני אלבומים, הפכה לאחת מלהקות הקאלט הפעילות בזמן שהקאלט שלהן מתהווה. אדם שפלן הוא אחד הבסיסטים העסוקים בארץ (או לפחות, כך נראה – שכן הוא מנגן עם רונה קינן, שלומי שבן ומי לא). אור בהיר ועמית ארז בגיטרות, כשהנוכחות של ארז מפתיעה ביותר. משמיעת אלבומי הסולו שלו אי אפשר לתאר אותו מנגן ריפים של מטאל בדיסטורשן אגרסיבי, אבל מסתבר שבתוך "Elliot Smith הישראלי" (כך הוא הוגדר ע"י כמה מבקרי מוזיקה) מסתתר מטאליסט מתוחכם.

ההפתעה הגדולה ביותר באלבום הזה היא לי טריפון, הסולנית. מה שנותן את הטון באלבום, הרבה יותר מהמוזיקה המתוחכמת עד כדי כאב (תיכף נגיע לזה), הוא הקול הנפלא של טריפון (כמה לא מפתיע שהיא מורה לפיתוח קול בזמנה הפנוי). לא באמת אפשר להגדיר את Eatliz מבחינה מוזיקלית. לרגעים נדמה שאנחנו שומעים הדים של Frank Zappa, לעיתים אין ספק שרוחו של Mike Patton מרחפת מעל האלבום. בגדול, ההגדרה הטובה ביותר ל-Violently Delicate היא האלבום הרביעי של Mr. Bungle, שכידוע הקליטו רק שלושה, כשהפעם יש סולנית במקום פאטון.

האלבום נפתח בשיר שמדגים בדיוק למה אנחנו נכנסים. "Bolsheviks" הוא חמש דק' של פראות טכנית, שבירת מקצבים, חילופי ז'אנרים ושירה עוצמתית של טריפון. אין ספק שאנחנו שומעים את עבודת ההלחנה והנגינה של חברי "אינפקציה" ברקע, אבל נדמה שמדובר ביצירות שהם העדיפו לשמור לקהל אחר. הטקסט המעולה מקבל ביצוע מרשים בדמות ריפים של מטאל שמיד מתמזגים לפריטות סטייל שירי הריגול של שנות החמישים, כשהנגבי מרסק משקלים מוזיקליים ברקע.

חוסר ההשתייכות לז'אנר מוזיקלי ספציפי מתבטאת בכמה שירי פלייליסט מובהקים, שהם בכמה רמות מעל הג'אנק הרגיל שאנחנו רגילים לשמוע בגלגל"צ: "Attractive" הוא פנינת רדיו מתקתקה, שנשענת על כמה מעברי בלוז רועשים שהופכים אותו לשיר מבריק, ו-"Big Fish" מתהדר בלחן כל כך קליט וחכם, עד שבא לי לרצוח את מי שהלחין אותו, רק כדי שאף אחד לא יהרוס את השיר הנפלא הזה באיזה רמיקס נוראי, בעוד כמה שנים.

אם באמת הייתי צריך להגדיר את הז'אנר של Eatliz, הייתי עונה שהם להקת פרוגרסיב מטאל, אבל מדגיש במפורש שלא מדובר בהרכב פרוג בסגנון Symphony X ודומיה, ובטח שלא הרכב המנסה להדמות ל-Dream Theater או Rush, אלא שנוטה באופן מובהק לפרוג מטאל של מייק פאטון והרכביו (Mr. Bungle כמובן קופצים לראש, אבל בהחלט ניתן לשמוע את ההשפעות של Faith No More ו-Tomahawk).

ההשפעה של פאטון בולטת יותר מאשר זו של פרנק זאפה, לדוגמא, מכיוון שפרט לבניית האלבום על טהרת האקלקטיות, Eatliz פוזלים למיינסטרים בצורה כמעט בוטה, עם שני השירים שצוינו לעיל, ועם המון מלודיות כובשות, גם בתוך הקטעים העמוסים בתחכום. בשיר החמישי, "Sunshine" (שטעון בטקסט שניתן לפירוש פוליטי) יש פזילה ברורה למיינסטרים של המטאל – לשיר יש Feel אוונגרדי במקצת, והפזמונים שלו הם יציאות מטאליות מובהקות, הצבועות בגווני הסקסופון וחתימות זמן עקומות.

השיר השמיני, "I Don't Care", מושפע באופן ברור מ-Incubus (ודווקא מהתקופה היותר מתחנפת שלהם) בכל צורה – בניית הבתים, ההרמוניות הקוליות, תפקידי הגיטרה, בחירת הסאונדים ואפילו הנגיעות של הנגבי במצילות מזכירות את אלו של Incubus. אבל בשליש האחרון של השיר, Eatliz כאילו מזכירים לנו שהם גם מכירים את Incubus של הימים המוקדמים, כשהם לא חששו לשלב מטאל אגרסיבי בתוך המוזיקה שלהם, ואי לכך, Eatliz עוברים לכמה תיבות של ריפים מנסרים בליווי דאבל בס, כשטריפון מדגימה איך נשמעת זמרת עם סט מפואר של ביצים (ווירטואליות, אני מדגיש).

השיר היחיד שאולי היה מקום להשאיר מחוץ לאלבום הוא "Whore", שלמרות פזמון נפלא, קצת מעייף בדרך לשם. אין בכך שום מילה רעה על השיר עצמו, שכמו כל האלבום, נמצא בכמה רמות מעל רוב המוזיקה שתשמעו מהרכבי רוק ישראליים. עצם היותו באלבום, אחרי שיר מופתי כמו "Be Invisible" (שמצליח לכמה שניות לזרוק השפעות של כוורת לצד מטאל אוריינטאלי…) ולפני היצירה שמסיימת את האלבום, כבר הופכת אותו לשיר טוב.

אוצו רוצו במהרה לרכוש את אלבום הבכורה של Eatliz. גם אם אתם לא אוהבים פרוגרסיב מטאל, ויש לכם דעות קדומות ומוקדמות על הרכבים ישראליים. גם אם אתם שונאים את אליוט סמית', ומתחלחלים מהעובדה ש-"התואם הישראלי שלו" מנגן באלבום של Eatliz. גם אתם אוהבים את המטאל שלכם שעיר, עם גרוגרת, ונשמע כמו ערבוביה של טוסטסטורון בבלנדר. הכובע יורד בפעם הראשונה כי Eatliz הנפיקו אלבום שלם ובשל, גובל בשלמות (לעזאזל, גובל בגאונות). הכובע יורד בפעם השנייה מכיוון שזהו האלבום הראשון שלהם. הכובע מחליק מהראש באופן רשמי מכיוון שמדובר בלהקה ישראלית.