1. Sacrifice
  2. Rocket Ride
  3. Wasted Time
  4. Matrix
  5. Return To The Tribe
  6. The Asylum
  7. Save Me
  8. Catch Of The Century
  9. Out Of Vogue
  10. Superheroes
  11. Trinidad

לאחר המתנה לא קטנה, סוף סוף הגיע אלי האלבום החדש של להקת הפאוור מטאל Edguy, איזה כיף. נראה שלחבורה הגרמנית לא מספיקה רק סקירה אחת בשנה, הם חייבים להוציא לפני כל אלבום גם איזה EP שווה במיוחד שלא מניח לך עד שתרשום עליו משהו. זה יכול להיות רע מצד אחד בגלל שהלהקה יכולה להימאס עליך מרוב כל השירים והשיגועים שהיא עושה, אבל מצד שני וזה הצד ש-Edguy עד כה דבקו בו בשנים האחרונות, בכל פעם, גם אם זה ב-EP או גם אם זה באלבום מלא, הלהקה מצליחה לחדש או לעשות משהו שונה שלא ישמע בדיוק כמו מה שעשתה בעבר וזה גורם לך להקשיב לה ברצף במשך תקופה ארוכה מאד.

מה שמיוחד באלבום Rocket Ride ונשמע כבר מהתו הראשון הוא הסאונד של הלהקה, Edguy הפעם לקחו צעד קדימה והחליטו להקליט את מרבית השירים באופן חי באולפן שלהם, כלומר, כל הכלים מנגנים ביחד ממש כמו בהופעה, מה שיוצר תחושה הרבה יותר טבעית לכל השירים ונותנת טאץ' אישי לכל אחד ואחד מהם. אך למעשה, לא היה לי פשוט להתרגל לשינוי החדש (וזו גם אולי הסיבה למה הסקירה איחרה לבוא) והייתי צריך לתת לאלבום לא מעט הקשבות במהלך החודש האחרון עד שלבסוף אמרתי… וואלה, אלה Edguy והם עדיין נותנים בראש. אולי הדבר הזה גם נבע מכך שאני עדיין מקשיב ל-Hellfire Club וכשמשווים בין שני האלבומים, זה כמו שמיים וארץ… אם האלבום הקודם היה הרבה יותר קצבי, נותן בראש, מהיר וחזק, האלבום החדש משתנה הרבה יותר משיר לשיר, הוא פחות אגרסיבי מקודמו ועם זאת יותר מגוון.

מה שזה לא יהיה, החלטתי שהגיע הזמן שנדבר על האלבום החדש וכרגיל נפתח בשיר הראשון "Sacrifice". אני עוד זוכר את התחושה שהייתה לי כששמעתי את השיר הזה לראשונה, שאלתי את עצמי, למה הם פותחים את האלבום עם מלודית פסנתר חלשה, למה השיר הראשון באורך 8 דקות, איפה הקצב, איפה הפריק שאוו… איפה Edguy? לאחר מכן, הסתבר שהלהקה מגיעה כמה שניות מאוחר יותר, אבל בלי מקצב הבי מטאל נותן בראש, אלא משהו יותר קרוב להארד-רוק רווי בקלידים על מקצב בינוני. הפזמון כרגיל דביק והנגינה המעולה מכניסה אותנו לסגנון החדש של האלבום בין קטעי השירה האפיים של Tobias Sammit, הסולן המוכשר. "Rocket Ride", שיר הנושא של האלבום, מביא לנו לעומת זאת נגינת הבי מטאל על גבול הגלאם של שנות ה-80 עם פזמון שאפשר לקפץ איתו בכיף למצעד הפזמונים. גם סולואים לא חסר ובשיר הזה יש את אחד איכותי במיוחד… אהבתי גם את הסיום שנשמע מאולתר למדי, ממש כאילו נלקח מהופעה.

ב-"Wasted Time" הלהקה חוזרת להישמע כמו עצמה, עם שיר פאוור מטאל טיפוסי אבל פחות מעניין, גם פה הפזמון מגובה בקולות רקע ומצליח לבלוט מעל הכל. עם השיר "Matrix", אנחנו מקבלים כמה צלילים חדשים מהלהקה וכמו ברוב השירים מהאלבום החדש, הם אינם בולטים במיוחד ובסה"כ לא משפיעים הרבה על המוזיקה, מלבד שיר אחד אין פה למעשה שינוי מלודי כלשהו מלבד הקלידים וכמה תוספות אחרות. השיר החמישי, גם נותן פאוור מטאל מהיר שמצליח לגרום לך לדפוק את הראש לשם שינוי, יחסית בשלב דיי מאוחר לאלבום של הלהקה. אני בטוח שאם הסאונד פה לא היה טבעי, התיפוף והגיטרות היו הרבה יותר בולטים ואולי מצליחים לגרום לך לדפוק את הראש כנגד רצונך… אבל עכשיו, זה פשוט נשמע זורם, אז אפשר להצטרף ואפשר שלא.

הגיע הזמן לבלדה ופה נכנס החלק הראשון של השיר "The Asylum" שנשמע בהתחלה ממש כמו השיר "The Spirit" מתוך ה-EP האחרון של הלהקה. משם השירה של Tobias סוחבת אותנו לאורך השיר עם הטונים הגבוהים שלו והמילים הקליטות במקצב קצת יותר כבד אך רגוע. גם "Save Me" נכנס לקטגורית הבלדות והפעם בסגנון שנלקח גם הוא משנות ה-80, הרבה נגינה עדינה ושירה רכה ומרתקת, ממש מרגש, בון ג'ובי היה גאה. "Catch of The Century" מנער אותנו קצת ומחזיר לנו נגינת גיטרות חותכת ושירה מעולה, אך מה שאהבתי בשיר במיוחד זה הסיום שלו, בו Tobias המטורלל מחליט לחטוף קריזה ולאיים על כולם כמו מטורף… Edguy אף פעם לא התביישו לקרוע את המאזינים מצחוק ואני שמח שהם עדיין לא התבגרו למרות הוותק שלהם.

רציתם עוד פאוור מטאל? הנה קיבלתם, "Out Of Vogue" נותן לנו את מבוקשינו ושוב מצליח לגרום לנו להידבק לשיר כמו מסטיק לנעל ביום חם במיוחד, גם כן Edguy האלה, 'סתכלו מה עשיתם לנייקי החדשות שלי! למזלי לפני הסיום, גיבורי-העל מגיעים להציל את המצב ולהבדיל מהסטייה הישראלית לנושא הזה, "Superheroes" עדיין נשאר השיר הכי טוב של הלהקה בתקופה האחרונה, הוא אמנם לא נותן בראש אבל הוא כל-כך מגניב ומתאים שאי אפשר לא להקשיב לו. ועכשיו לאחר כל הבלגן שהיה לנו, הגיע הזמן לטוס לאי הקרוב למגוריכם, ללבוש איזה חולצה פרחונית ולרקוד הולה לצלילי השיר "Trinidad" שאף הגדיר ז'אנר חדש שנקרא "מטאל טרופי".

השיר הוא אמנם לא בדיוק מטאל, אבל מה זה מטאל אם לא לעשות משהו קיצוני גם אם זה בכיוון ההפוך. שיר משוגע לגמרי עם פזמון שאי אפשר שלא לחייך כששומעים אותו, או לפחות לחשוב על כל מיני Fuzzy Creatures למיניהם שתוקפים את הלהקה. ובנימה הקיצית הזאת האלבום מסתיים לו וכל מה שנותר לעשות זה לתת לו את גזר הדין. ובכן, דבר אחד בטוח והוא ש-‏Edguy היא עדיין Edguy והאלבום החדש הוא רק הוכחה שהלהקה ממשיכה לדבוק במה שהיא עושה ואף לשפר את זה מאד, מה שלא בטוח זה אם יהיה אפשר להתרגל לאלבום החדש, כי אמנם יש בו אחלה שירים אבל בסה"כ אין כאן משהו בולט במיוחד, כל שיר ייחודי וזורם, הכל טבעי, הכל נשמע טוב, לעיתים מצחיק, לעיתים מציק ולעיתים גם נותן לפנים מה שבקיצור אומר שזה אלבום מעניין ולא רע בכלל.