1. King
  2. Take Back Your Spell
  3. Forgotten Land
  4. Scary Zone
  5. Children Of Lies
  6. Break All The Welds
  7. Golden Empire
  8. Primitive Chaos
  9. Breathe
  10. Box Of Illusion
  11. Almah

האלבום Almah (כמו המסטיק??) הוא פרויקט הסולו של סולן Angra, אדו פאלאשי. מדובר באלבום שעל הנייר נראה כמו אחת היציאות המוצלחות – סולן טוב, המתופף של Kamelot, הגיטריסט של Nightwish והבסיסט של Stratovarius. בין שאר האורחים באלבום ניתן למצוא את הגיטריסט של Queensryche. אבל מה, מרוב שמות לא רואים את היער. או בעצם – תפסת מרובה לא תפסת. בכל מקרה, קחו כל ביטוי שמציג את הרעיון של רוב מהומה על לא דבר.

מה שהיה אמור להיות מעין אלבום סופר גרופ מעניין הפך להיות אלבום מטאל בינוני, שפרט לרעיון מעניין של חיבור השירים בדיזולב מוזיקלי אחד לשני (מה שנותן תחושה שמדובר במעין אלבום קונספט), לא מציג שום דבר מעניין. יש כמה קלידים מעניינים בחלק מהשירים (שנותנים מעין טאצ' אלקטרוני) אבל האלבום בסך הכל לא ממריא לשום מקום. השיר החמישי, "Forgotten Land", הוא בלדת בון ג'ובי מביכה, שאמנם נפתחת בסולו גיטרה בלוזי מפתיע לטובה, אבל הופכת מהר מהאד לאחד הרגעים היותר מביכים בקריירה של דף לפארד.

השיר השישי, "Scary Zone", עוד מצליח להתרומם לאנשהו – פתיחה מעניינת, בית לא רע – אבל הוא מצופה בכל מיני סאונדים שמזכירים את שנות ה-80' הנפלאות, כשעוד היינו מזילים ריר על סמנתה פוקס. מה שעושה את השיר לקצת יותר טוב ממה שהוא הפך להיות זה ה-C-Part המוצלח שמורכב ממקצבי טרייבל בכלי ההקשה, קצת פסנתר, ודואט סולואים של הקלידים והגיטרה. אבל בינינו – בשביל חצי שיר אחד לא שווה להשקיע זמן באלבום מאכזב שכזה.

אולי זו רמת הציפיות מאלבום משופע בשמות נוצצים, ואולי סתם נמאס לי לשמוע אלבומים סתמיים. מה שמציק במיוחד באלבום הזה הוא שאדו פאלאשי מגיע עם המון רצון טוב – הוא פותח שירים בצורה מעניינת, הוא בונה קטעי סולו מגניבים, ויש בכל שיר כמה רגעים ממש טובים. אבל קיבלתי את התחושה שברגע שהוא עולה על משהו טוב, הוא נזכר שהוא מחויב לז'אנר ומיד השיר הופך להיות עיסה משעממת של מטאל בינוני וצפוי. בכמה מילים, מה שאמור להיות אלבום מוצלח במיוחד, נשאר ברמת הבינוני. אפילו לא בינוני פלוס. פשוט סתמי.

אבל כמה נקודות אור: השירים קצרים ולא מעיקים יותר מדי. מהצד השני, אם הרגעים המעניינים היו מתפתחים קצת יותר, היינו מקבלים אלבום שכמעט וחוטא לפרוג מטאל, מהסוג המעניין יותר – בלי מקצבים מטורפים, אבל עם המון עבודת סאונד יוצאת דופן; אם האלבום הזה מהווה את השלב הראשון בקריירה החדשה של סולן Angra, אז יש לנו למה לצפות. יכול להיות שהוא קיבל תיאבון, והוא כבר שוקד על אלבום חדש. אחד שכבר אפשר להתייחס אליו כאל יצירה מוזיקלית. כי זה מה שהוא ניסה לעשות באלבום הזה, אבל במקום לבנות יצירה מוזיקלית, הוא בנה מגדל קלפים שלא מצליח לעמוד ללא תמיכה נוספת.

אולי הוא צריך להמשיך לעבוד עם הגיטריסט של Queensryche ואולי הוא צריך להפסיק לשמוע את האלבומים שהוא אוהב משנות ה-80' כי ברור לחלוטין שאדו אוהב לשמוע הכל, ולא רק מטאל. אם בשירים האחרונים אפשר לשמוע השפעות של פיטר גבריאל, ולרגעים מסוימים אפילו פולק אמריקאי משובח, אפשר להניח בבטחה שהאלבום הבא שלו אמור להיות עוד יותר מגוון. אולי הפעם הוא יפגע במטרה.