Eldritch – Blackenday

ברוך הבא לפירנצה שבאיטליה, בירת האומנות הקלאסית. מצד ימין הפסל "דוד", מצד שמאל פיצרייה איכותית, והנה, על הספסל, משמאל למספרה של לואיג'י, יושבים כמה חבר'ה לבושים בשחור וכותבים עוד אלבום, השביעי שלהם. "אז איזה סגנון נעשה הפעם באלבום?" שואל טרנס הולר, סולן הלהקה. "נראה לי שהפעם נלך עם ת'ראש עם פרוג וקצת מטאל מלודי בסגנון שנות ה-80" עונה יוג'ין סימון, הגיטריסט והכותב העיקרי.

וזה בעצם ממצה חלק מהבעייתיות שיש לי עם הלהקה האיטלקית הזאת. אני שמעתי אותם לראשונה באלבום El Nino ב-1998, אלבום ששילב פאוור מטאל איטלקי מלודי עם כמה יסודות של פרוג, וזה עבד נהדר. האלבום היה דינמי, כבד, מלודי, הכול פשוט עבד בו טוב, למרות שהיו רגעים שהיה לי קשה מאד להחליט עם איזה סוג של להקה אני מתמודד. לאחר מכן השלמתי את האלבומים שקדמו לו, וניסתי לעקוב אחרי אלו שבאו אחרי, אני מודה שבשלב מסוים קצת איבדתי את הלהקה.

אני מדביק את הפער עכשיו, באלבום האולפן החדש ואני בהחלט לא סגור לגבי איפה הלהקה עומדת עכשיו. פרוג? הבי? ת'ראש? אז אפשר לומר ש-Eldritch עושים עכשיו הכול, בגדול זה מטאל מלודי עם תחושה חזקה של שנות השמונים, בעיקר של הפרוג האמריקאי הפחות מתחכם, דברים כמו המוקדמים של Fates Warning, בלי הפגנות הנגינה המרשימות. לא מפתיע עם כך שרי אלדר, סולן אותה להקה אמריקאית מיתולוגית, מתארח כאן בשיר "Broken Road", סוג של בלדה פרוגית. הוא לא עושה הרבה, והשיר לא כזה טוב, אז אפשר להתעלם ממנו באלגנטיות ולעבור הלאה.

הדברים עובדים כשהלהקה מחליטה שהיא עושה ת'ראש מלודי, בשירים כמו זה הראשון, עם הפזמון המלודי והריפים הכבדים, או "Why?", שגם נותן יותר באגרסיה ופחות מנסה להתחכם, הכוח של הלהקה והאנרגיה שבה פורצים וזה בהחלט נשמע מצוין. הבעיה היא בשירים שמנסים להיות פרוג ללא תצוגות נגינה יותר מידי מרשימות או בנייה מתוחכמת במיוחד, כמו בשיר הנושא הדי משעמם או ב-"The Deep Sleep" שעשה בדיוק מה שהובטח על האריזה עבורי.

למרות הבעייתיות של חלק מהאלבום, אני בהחלט נוטה לכיוון חיובי איתו, קשה לי לשים את האצבע על משהו מדויק בלהקה, אבל אני לא מצליח לא לאהוב את מה שהם עושים, למרות האנגלית העילגת לעיתים, למרות השירה שמידי פעם לא מצליחה ממש להרשים, יש במוזיקה שלהם סוג של יושר משולב באנרגיה אמיתית שעובד, גם באלבום האולפן השביעי שלהם, זה עדיין עובד.

בסופו של דבר אני חושב שהלהקה הייתה צריכה כאן לקצץ קצת מ-12 השירים שמרכיבים את האלבום ל-10 קטעים מדויקים וטובים בהרבה. לפחות שני שירים היו יכולים ללכת בשקט וגם בשאר ניתן היה קצת לקצר כדי לעשות אותם למעניינים יותר, אבל בזכות שירים כמו "Rumors", או "Black Rain" הכבד האלבום הזה בכל זאת ראוי להאזנה כמות שהוא. שוב, זה לא ממש ת'ראש למי שאוהב את הסגנון בגרסא המוכרת שלו, זה לא ממש פרוג למי שאוהב פרוג מטאל מתוחכם, אבל זה מטאל מלודי די מסורתי למי שזה מה שמעניין אותו בסופו של דבר. אז אמנם התוצר הזה של פירנצה אולי לא יחשב ליצירת אומנות דוגמת אלו של מיכאלאנג'לו, אבל לכמה האזנות מידי פעם בפעם למטאל מלודי זה בהחלט מספק.