Eldritch – Neighbourhell

תמיד אמרתי שלא צריך להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. לא צריך להביא ליין-אפ מפוצץ בסופרסטארים, עיצוב אפל ומושך את העין, ולדחוף ריפים מרהיבים לכל מקום כדי לעשות מוזיקה טובה. לפעמים אפשר גם להסתפק במינימליזם, כל עוד הוא מעביר את הנקודה. אצל Eldritch הכלל הזה עובד הפוך: עדיף להנות מהקנקן. מלהקה שפעילה כבר יותר מ-10 שנים, שמאחוריה כבר חמישה אלבומים, הייתי מצפה ליותר מסתם אתר בית יפה ועטיפות מדע-בדיוני מגניבות.

כבר ב-"Still Screaming" שומעים את הסאונד הכבד והעמוק שהאלבום מצטיין בו. אבל איפה זה ואיפה Screaming: אולי היה עדיף שהסולן שלהם לא היה פותח את הפה מלכתחילה. Terence Holler נשאר "צף" למעלה עם שירה גבוהה (אם כי לא צפצפנית) מעל הגיטרות הכבדות, ונשמע כאילו הוא הילד החנון שמנסה להתקבל לחבורה של המקובלים. ב-"Save Me" הוא אפילו מתעלה על עצמו הוא צועק את הליריקה בשיא ההתלהבות שלו, אבל עדיין מצליח להשמע חנון, כזה שחושב שאם הוא יחבוש את כובע המצחיה הפוך זה יעזור לו להיות "מגניב".

כל העסק נשמע בגדול, פתטי, במיוחד שמדובר בליריקה בסגנון "I’m too complicated, don’t know if you’ll resist. My life’s underrated, my soul still don’t exist!", והאם רק אני שמתי לב לדקדוק המעפן במשפט הזה? ואם כבר מדברים על ליריקה, נכון שיש לי דרישות גבוהות כשזה מגיע לכתיבה, אבל אני יכולה להשבע לכם שהפעם התחלתי לצחוק. באתר הבית הם אפילו מדגישים את הפזמון באותיות גדולות ומאירות עיניים, ואם זה משפט מפתח, נקבל אותו אפילו עם סימני קריאה!!! חס ושלום, שלא תחמוק מעינינו כוונתם בעלת המשמעות, שהיא כה ברומו של עולם…

גם שני הגיטריסטים, Eugene Simone ו-Roberto 'Peck' Proietti (איטלקים, נו), מראים לנו מה הם יודעים לעשות, שזה בגדול – לא הרבה. הרית'ם שלהם כבד וטוב, אבל אם מקשיבים טוב לריפים שמים לב שהם מאוד אוהבים לקחת מהלך ולנגן אותו בירידה בטונאליות. בחייאת, כמה אפשר לשמוע את אותו טריק? אחרי הכל, יש מספיק להקות שמשחקות על הסולם הפנטטוני כל חייהם ומצליחות להשמע מצויין (פינק פלויד, מישהו?), מה שמוכיח שמינימליזם אכן עובד – אבל צריך גם מידה של טעם טוב. במיוחד בפאוור, כשיש מקום לגיטרות להתבלט ולתת בראש בסולואים "חיים" קצת יותר.

ב-"Bless Me Now" כבר ניכר שיפור. Terence מקבל כאן יותר עוצמה ואסרטיביות ומצליח לצאת קצת פחות חננה, והשיר, עם הפזמון הקליט שלו, הצליח להתקע לי בראש למשך יום שלם. גם "More Than Marylin" הוא שיר שעשוי להדבק ולא לעזוב, עם קצת יותר מלודיות ואיכות קלילה. "Come To Me" הוא שינוי מרענן: יותר מהיר, יותר לעניין, עם שירה גרונית, פלוס גראול חביב בסוף הפזמון (שאולי לא מתחרה בגראולים "נורמליים", אבל לפחות הם ניסו, והנה הוכחה שהסולן באמת יכול להתעלות על עצמו עם קצת יותר עבודה), המתופף מתחרע על הדאבל, והגיטרות משתדלות להכנס בסולו ל-פנים ונכשלות בגדול.

"Standing Still" דווקא ממש נחמד, אבל אין הרבה קשר בין הבתים לפזמון. מצד שני, דווקא זה עושה את העניין בשיר, אז אפשר להעביר את זה בשתיקה. רוב השירים בסך הכל הם על גבול ה-"בסדר", חלקם יותר וחלקם פחות, ושירים כגון אלה, בתוספת הסאונד המלא, מצליחים להציל את האלבום. אולי לא הייתי מוותרת על השירים האחרים, אבל חלק נרחב מהאלבום הייתי משפצרת, שירים כגון "Save Me" ("אז איך שמים את הכובע הזה לעזאזל?") "Zero Man" ("אבוי ליבי, ליבי, הוא כתם דם שותת"), וכמובן – "Second World" ("הנה הירח, הו, ירח קטן שלי"). לסיכום, זה אמנם לא הדיסק הגרוע ביותר של השנה שחלפה, אבל זה גם לא משהו להתגאות בו יותר מדי. מקסימום, משהו שיקשט לי את מדף ה-"מוזיקת רקע".