Eluveitie – Evocation II – Pantheon

אלוויטי יודעים לעשות מוסיקה עממית באופן שלא רק מרגש את המאזין, אלא גם גורם לו לרקוע רגליים, לדפוק את ראשו או שניהם גם יחד. הם כבר לא מעט זמן איתנו, ביקרו בארץ בהופעה נהדרת ויש להם לא מעט אלבומים טובים. אבל האלבום הזה לא הצליח לרגש אותי מספיק. יכול להיות שזה השינוי המהותי שעבר על ההרכב בשנה שעברה, כששולשה מחברי ההרכב עזבו במקביל, ויכול להיות שזה בגלל שמדובר באלבום האקוסטי השני של הלהקה, מה שכמובן גורם לו להשמע שונה מהחומרים הכבדים שהם עושים בדרך כלל, עם זאת – אלה לא הבעיות שלדעתי פוגעות באלבום.

הקטע הפותח את האלבום, Dvressu, נשמע כמו קטע פתיח אינסטרומנטלי קלאסי של הלהקה, רגוע ושקט, אווירתי ומכין לקראת האלבום. אולי בגלל שהוא דומה לכל כך הרבה קטעים אחרים מאלבומים אחרים, לא התלהבתי ממנו יתר על המידה. השיר השני Epona, נפתח מייד במקצב מהיר מלווה בחמת החלילים וההארדי גארדי שהאלוויטי אוהבים להשתמש בו, גורם לי לנדנד ראשי לצלילי פולק גאליים והוא אולי אחד משני השירים הבודדים שאזכור מהאלבום הבינוני למדי הזה.

אחד הדברים שעושים אלבום טוב, בעיניי, הוא הזרימה שלו. ישנם עשרות אלבומים שבהם אני עובר בראש לשיר הבא עוד לפני שהשיר המתנגן הסתיים, כי יש זרימה נכונה. מסיבה לא ברורה האלבום הזה נערך בצורה שונה, משונה עבורי, בו הזרימה נשברת כל הזמן וגורמת לי לאבד עניין. מיד אחרי Epona מגיעים שני שירים איטיים יותר, הקטע האווירתי-שאמאני Svcellos II שמכריח אותי לעצור את הקצב שהלב הגיע אליו קודם לכן, להאט נשימות להכנס לאווירת שאנטי רוחניקית. נכון, אלו אלוויטי, זה לא השיר היחיד שלהם בסגנון, אבל אפשר היה לחשוב שהם יעשו את המעבר אחר מעט. המעבר ממנו אל הטרק הרביעי, Nontosvelta, הרבה יותר טבעי וכמעט לא מורגש, ולמרות שהקצב בו פתאום מתגבר באמצע הטרק – המקטע הזה של האלבום מרגיש מאוד חלש. כמעט כאילו מישהו רצה לעבות מעט את האלבום והכניס משהו בין השירים שבחציו שייך וברובו לא. ונדמה שאת אותו דבר בדיוק עשו גם עם הטרק החמישי, Tovtatis, כשכל המקטע הזה באלבום מלא באינטסרומנטלים קצרצרים בני פחות משתי דקות. לא סגנון העריכה שהייתי מצפה לו מלהקה כל כך מנוסה.

השיר Lvgvs הוא השיר השני שהחזיר אותי לאלבומים קודמים של הלהקה בקצב שלו, בשירה שלו ובהרמוניה בין השירה וקולות הרקע, למלודיה שנעימה באוזן אבל עדיין מרגישה מספיק עוצמתית כדי לומר "יש פה משהו". גם בין שלל טרקים שקטים ברצף הוא בקע לו החוצה. כששמעתי את האלבום בשמיעה ראשונה אפילו חשבתי "אוקיי, עד כאן האלבום לא משהו, אבל עכשיו הוא משתפר". לדאבוני התבדיתי וככל השאלבום המשיך, הבנתי שיש בו נקודות אור בודדות בלבד, בין שממון החשיכה שלא מדכאת (שהרי גם הדכאון הוא רגש חזק, אם הוא בא נכון) אלא פשוט ריקנות חושית.

האלבום הזה אמור היה להיות המשכו הטבעי של Evocation I, שבא מייד אחרי פריצת הדרך שחוותה הלהקה עם Slania אולם בעוד Evocation נישא על גבי ההצלחה של סלאניה והביא גם הוא איתו כמה ניחוחות נעימים לאוזן – האלבום הזה מסרב להתרומם ולהוות את מה שהוא מתיימר להיות – המשך לאלבום מוצלח. אולי אלו השינויים שהלהקה חוותה בהרכבה מאז, בהתחשב בעובדה שחוץ מחבר להקה אחד לא נותר בה ולו שריד יחיד לאותה תקופה מצויינת, ואולי מדובר בהתפתחות טבעית של להקה כמו אלוויטי, שכל הזמן מתנסה בצלילים אחרים ומשמעויות אחרות למילים ומלודיות. בסופו של דבר אי אפשר לומר שההסטוריה של הלהקה ניכרת באלבום.

השירים העוקבים אחרי Lvgvs לוקים באותו חוסר עקביות, כאשר Grannos ו Cernvnnos ממשיכים קו אנמי וחסר קצב, משהו פשוט לא מתחבר בינם לבין עצמם והשיר אחריו הם מגיעים. Catvrix שמגיע אחריהם נותן נופך מעט אחר, עם דגש על מקצב דומיננטי ומעט מאוד מלודיה, משהו שהאוזן שלי אהבה ויכולה להתחבר אליו מאוד, לו (כן, אני לא יכול להמנע מלהעלות את זה שוב, עד כדי כך זה מציק לי) הרצף בין השירים היה אחר. השיר שחולף על פני בהמשך, Artio, הוא שיר לא רע בפני עצמו. לו היה מגיע באלבום שכולו אינסטרומנטלי, מלא אווירה כישופית ושאמאנית, הוא היה מתאים באופן מעולה וקרנו היתה עולה בעיניי אבל הדבר אינו כך ולכן הוא כמעט נעלם ברצף השירים של האלבום, נטמע לו בין הטרקים האינסטרומנטלים למחצה בעלי הקצב של הרוח בזמן שהיא חולפת בין העצים ביער, ומתפוגג לו. Aventia האינסטרומנטלי (שוב!) חש כמו ניגון עתיק, כזה שיצא מתוך אחד מספריו של ג'.ר.ר. טולקין. אני יכול לראות את ההוביטים רוקדים לצליליו ומעשנים מקטרת עשבים בעלת ניחוח מתקתק, בציפייה לבואו של גנדלף האפור אל ערבות הפלך.

השיר הבא שזורם מזכיר לי מאוד שיר אחר של הלהקה. בהתחלה לוקח לי זמן לזהות אותו אבל חצי דקה לתוך השיר ואני מבין שלא טעיתי – הלחן של השיר כמעט מועתק מאחד השירים של אלוויטי שאני יותר אוהב, Innis Mona. לא ברור לי למה הלהקה החליטה לקחת את הלחן ותחת השם Ogmios לתת לו מילים חדשות ולהאמין שהמאזינים לשירי הלהקה לא יזהו אותו, אבל יש לי תחושה קלה של "עובדים עלי". ניחא אם השיר היה מתוך האלבום אותו אמור האלבום הזה להמשיך, Evocation, אלא שהוא בכלל לקוח מSlania מה שגורם לי לחשוב שאולי פשוט לא היה ללהקה מספיק חומר ושוב, דחפו משהו כדי למלא את החסר. זה נראה קצת מוזר לדחוף שירים באלבום שכולל 18 שירים אבל כשאני מבין שפרט לשני שירים רוב הטרקים באלבום אינם מגיעים ל-4 דקות ו-4 מבין השירים אורכים פחות מדקה וחצי זה מתחיל להיות הגיוני.

Esvs, השיר הבא אחרי ה"גניבה הספרותית" שדיברתי בה קודם, משתלב בצורה לא רעה עם חלקים מהאלבום ופחות עם אחרים. הקול של הזמרת החדשה שלהם, Fabienne, דומה באיכותו וזמרות הקודמות של אלוויטי ובעיקר לזה של אנה מרפי, ששרה עם הלהקה באלבומים המצליחים ביותר שלהם. היא מצליחה לשאת בקול שלה לא רק את הקולות אלא גם להעביר את הרגש בשירים. עם זאת, בהתחשב בעובדה שכמחצית מהאלבום הינו אינסטרמונטלי גרידא, הקול שלה לא בא לידי ביטוי. אולי הוא היה מצליח להרים את האלבום מעט יותר, אחרי שגם Antvmnos ו Tarvos ממשיכים את הקו האינסטרומנטלי בו מעבר להארדי גארדי, חמת החלילם ומעט תופים איריים אין כל תחושה של רגש. הקטעים הללו, במקום לחבר בין קטעי שירה וטרקים מלאי ליריקה, פשוט "שוברים" את האלבום למקטעים מקטעים שאין ביניהם חוט מקשר – דבר שהרצון שלי לאהוב את האלבום נחבט בו שוב ושוב.

Belenos ממשיך באותה אווירה אינסטרומנטלית חסרת רגש (בעיניי), משהו שיאים למוזיקת רקע לסרט במקרה הטוב ומוזיקת מעליות במקרה היותר ריאלי. Taranis סוף כל סוף מעלה מעט קצב, רגע לפני סוף האלבום, ועושה לי נעים באוזן, אבל הוא קצר, קצר מדי בשביל לרגש אותי מספיק, סה"כ 2:41. לו רק היו נותנים קצת יותר קצב באלבום הזה, קצת יותר שירה מקולה הערב לאוזן של פאביין, האלבום היה בלי ספק תופס אותי באופן הרבה יותר מוחלט.

לסגירת האלבום נבחר Nemeton, עירוב קולות וצלילי חמת חלילים נמוכים במיוחד, שנותנים תחושה מיסטית של סיום. במקרה הזה, טרק קצר (פחות מדקה וחצי) שבסופו צלילי רוח דווקא נראה נכון, אבל הוא לא פותר את הבעיה שיש לי עם האלבום הזה – תחושה בלתי פוסקת שהאלבום כולו הוא גבב שירים ברצף לא הגיוני שבנוי בצורה לא נכונה, לא מצליח לתפוס את המאזין ולא מותיר בו שום תחושה. יש פה המון אלמנטים של מיסטיקה, אלמנטים שיכולים לתת תחושת כשף וקסם, תחושה של טרולים וגמדים ברחבי יער אל מול תהומות נשייה אבל בכדי לממש את ההבטחה הזו האלבום צריך להיות מובנה והוא בדיוק בבהיפך – תוהוה ובוהו של צלילים יפים שיוצרים קקופוניה משעממת, נרגנת, כזו שאני לא מרגיש צורך או רצון להאזין לה שוב מתחילתה ועד סופה פרט לשיר או שניים.