Emotion – Emotion

Emotion הוא שמה של הלהקה השבדית הוותיקה, שהוקמה בשנת 1988 אך לא נמצאת עמנו עוד. לאחר כמה סיבובי הופעות (בעיקר חימום של להקות גדולות יותר), ואחרי אלבום וחצי שהופצו באירופה (EP ב-94' ואלבום מלא ב-97'), חברת תקליטים אחת עשתה מעשה, איחדה את שני הכותרים של הלהקה לאחד, והפיצה אותו ברחבי העולם, כשהכיוון העיקרי הוא השוק האמריקאי. כשקיבלתי את הדיסק הייתי חייב לבדוק עליו כמה דברים לפני שניגשתי לשמיעה. דבר ראשון היה לוודא מי הם בכלל – מעולם לא שמעתי עליהם ועפ"י המידע שנמסר בעטיפת הדיסק, הסיפור שלהם נשמע די מעניין. ציפיתי לשמוע להקת פרוג לא קלה לעיכול, כזו שצריך לאחד שני דיסקים שלה לאחד על מנת לדחוף אותו כמה שיותר חזק, כי הם כנראה כל כך יוצאי דופן, עד שצריך לשווק אותם באגרסיביות.

וואלה… אני חייב להפסיק לבנות לעצמי ציפיות. גבירותיי ורבותיי – יש לנו את ה-Scorpions הבאים!! לא, אני לא צוחק. Emotion הם באמת הסקורפיונס הבאים. אין בהם שום דבר שיכול להיחשב מתוחכם מספיק כדי להיקרא "פרוג". נכון, יש להם לחנים קצת מתוחכמים, אבל השירים שלהם כל כך ספוגים בפופ, עד שלא ניתן להבחין מתי נגמר הפזמון סלין דיון ומתי מתחיל הריף של מטאליקה. "רגש" הוא שמם, וברגש הם ספוגים. מה שכן, באמת ניתן לשמוע שמדובר בשני דיסקים נפרדים, המאוחדים לאחד. בעוד החצי הראשון של הדיסק המאוחד יותר נוטה למטאל מלודי (בעיקר השיר השלישי, שלמרות פזמון די טיפשי, הוא לא רע בכלל), החצי השני ממש רע. וקיטשי. ומביך.

לפני שאני ניגש לקטילות, אני חייב לציין לטובה את השיר הרביעי באלבום, "The Burning Spear" – אז נכון שהדיסטורשן שם נשמע כמו בשיר של יזהר אשדות, והקלידים כאילו נלקחו ישירות מהלהיט האחרון של "אבבא", אבל כל הסקשן שמלווה את סולו הגיטרה הגניב אותי, ואני עדיין מנסה להבין למה – על סולו שמנגן מלודיה של שיר-עם רוסי, חברי הלהקה צועקים ברקע "היי!!" ומוחאים כפיים, בעוד המתופף מלווה את כל הסקשן בדאבל בס. לרגע אני מדמיין את עצמי בנשף קיבוצי של שנות השישים המוקדמות, אבל בגיהנום. גיהנום מלא ברגש. אני בהחלט יכול להגדיר את הדיסק הזה כאלבום הטראש הטוב של השנה. ולא, לא טראש במונח המטאלי המקובל, אלא יותר במונח הקולנועי של המילה – זה אלבום שיכול ללוות קומדיה על עולם המטאל, או לחילופין – אתנחתא קומית בסצנה של ג'יי וסיילנט בוב, שעומדים מול "הקוויק סטופ", ומנענעים ראשיהם באלימות.

יותר מהכל, הדיסק הזה הוא יופי של שבעים דקות לערב צחוקים עם החבר'ה. אני ממש מעריך את העובדה ש-Emotion מנסים לכבוש את העולם, ויש באלבום הזה משהו ממש תמים (ואם להיות פלצן – רומנטי), אבל הוא באמת יציאה מביכה. הייתי משוכנע שהימים של אירופאים מגודלים, מגודלי שיער, ששרים על זיונים קסומים במלודיות מלוטשות, לקול צרחותיהן של ילדות משופמות בנות שתיים עשרה – חלפו מהעולם. אבל כנראה שאני טועה. אז כאמור, בעוד החצי הראשון של האלבום יכול איכשהו לעבור שמיעה (למרות השיר הממש מטופש "Rendez-Vous", והשיר שאחריו, שנשמע כמו דמו של בון ג'ובי, בשנות השמונים העליזות. תרתי משמע), החצי השני נשמע כבר כמו בדיחה לא מצחיקה.

החל משיר 13 (באלבום יש 17 שירים) מתחיל הדיסק השני. בשיר הראשון של הדיסק השני, "Tip To Tow", יש מעין ניסיון לבנות סי-פארט פרוגרסיבי, כזה שמזכיר קצת את עבודות הגיטרה של נונו בטנקורט, עם קלידים ששואבים את עצמם היישר משיר של דיפ פרפל. אבל זה פשוט לא עובד – השיר איטי מדיי, אנמי מדי, הלחן חלש מדי, עבודות קולות הרקע יותר מדי לקוחה מקליפ רע של האייטיז. הביצוע השני לשיר המטופש של החצי הראשון, "Rendez-Vous", עוד יותר גרוע מהקודם – הוא יותר איטי (מכוון להיות המנון אצטדיונים), יותר עם דגש על הניקיון בשירה, הדגשת ההברות (מה שהופך אותו ליותר מגוחך), והסאונד שלו מעובה יותר, מה שבאופן מוזר, נשמע יותר ארכאי. אמנם, מלא יותר ב.. רגש, אבל ארכאי.

גם השיר "Fakin My Face", הוא ביצוע לאותו שיר בדיסק. בשתי הגרסות, הסי פארט שנוטה לפרוג, נשמע רע: לא מקורי, לא יצירתי, לא מתרומם. בעצם, אולי כן מתרומם, אבל זו בדיחה ממש גרועה. שבעים הדקות נחתמות בבלדה, כזו שנשמעת כמו הבלדה שהמפיקים ניסו לכפתו על עוד אחת מלהקות הגלאם מטאל בלוס אנג'לס לשחרר לרדיו, כי "בלדה ב-MTV תמכור עוד כמה עותקים. באמת, היא תראה לעולם כמה אתם מגוונים". זה לא אלבום טוב. וגם שלוקחים בחשבון את סיפור הרקע המרגש שלו, הוא עדיין אלבום רע. אבל אם אתם רוצים לערוך מצגת ליומולדת של אחד ההורים, יש פה אחלה שירי רקע. באמת, סבתא תבכה כשהיא תראה את תמונת החתונה של בנה בעוד "How Far Can We Go?" מתנגן ברקע. כי "רגש" הוא שמם, וברגש הם מלאים. יכולתי לדחוף פה עוד בדיחה גרועה על משהו אחר שהם מלאים בו, אבל הבנתם את העיקרון.