Enslaved – In Times

Enslaved אינה להקה לכל אוזן ולכל אדם, היא אינה להקה לאוהבי האינסטנט מטאל, אלו שאין להם סבלנות ורוצים שהכל ייקלט להם מהר ועכשיו, היא אינה להקה לאוהבי טרנדים ואופנות כי כשהבלאק מטאל פרץ ב 1993-1995 והלהקה הוציאה את אלבום הבכורה ואת Frost האגדי הם עשו הכל להוציא עצמם מההגדרה של בלאק מטאל ולהתפתח בכיוון אחר, היא להקה שהביאה ראשונה אחרי Bathory את הקטע של הויקינג מטאל הרבה הרבה לפני כל מבול להקות הפולק/פגאן/ויקינג באשר הן, היא להקה שמה שמניע אותה זה משהו אחר לחלוטין, Enslaved מדברת בשפה של אמנות, בשפה שלא כל אחד יבין, אליטיסטי? מתנשא? אני לא חושב שהמוזיקה שלהם מתנשאת אבל אם אתם רגילים לשמוע Korpiklaani וחושבים ש Children Of Bodom זו תמצית המטאל אז כן, אולי זה יישמע לכם מתנשא אבל בכל מקרה זה לא בשבילכם.

Enslaved היא להקה שתענוג לראות את ההתפתחות שלה, להקה שעברה כמה שלבים משמעותיים ביצירה שלה ובכל שלב נתנה מאה אחוז יצירתיות ואיכות, בעולם צודק הם היו הרבה יותר גדולים ומצליחים ממה שהם, אבל כבר אמרנו שזה לא לכל אחד..

עד כאן הקדמה על מי אלו ומה אלו, בשביל דברים כאלו יש גוגל ויוטיוב, עכשיו בואו ניגש לעניין.

In Times ממשיך מהנקודה ש Riitiir האלבום הקודם עצר, רק שהוא לוקח את המגמה המבורכת שהיתה שם ומטיס אותה לשמיים, In Times הוא אלבום יותר טוב מ Riitiir ורק שתפנימו ש Riitiir היה אלבום מעולה, אז מה יש לנו כאן בעצם?

6 שירים ארוכים שכל אחד מהם מעניין ולא מרפה לרגע, זה מתחיל עם Thurisaz Dreaming וכשמגיע הריף הקטלני הראשון כבר אחרי 15 שניות אני מעביר את המזגן ל 17 מעלות, עוצם עיניים וכייף לי כי אני מרגיש את הוייב של Emperor בשני האלבומים הראשונים אבל בגרסת 2015, הגיטרות מנפיקות לי סאונד ייחודי באוזניים, סאונד חם, מלא וקצת צורמני, בדיוק במידה הנכונה, התופים נשמעים Crystal Clear והשילוב בין השירה הצורמנית לשירה הנקייה כמו שמקובל בכל אלבומי הלהקה האחרונים יוצר סוג של דינמיות שאוחזת במוזיקה, גם הטקסטים, אני אוהב את הכתיבה של Ivar Peersen, היא הופכת אישית יותר ויותר מאלבום לאלבום, פילוסופית, עמוקה, יש כאן רבדים על גבי רבדים של סאונדים מעבר למסה הרגילה של גיטרות תופים בס, והכל מולחם במלאכת מחשבת בצורה שכל כלי נשמע ברור ומספיק דומיננטי.

אני קורא שהלהקה עצמה הפיקה את האלבום והקליטה אותו בעצמה באולפן שלהם ב Bergen, מדהים, זה האלבום שלהם שנשמע הכי טוב מבחינת סאונד וזה רק מוסיף לחותם האישי של ההרכב ונותן להכל להשמע הכי אמיתי שרק אפשר.

והריפים של Ivar Peersen קורעים לי את הנשמה, לא שמעתי כאלו ריפים שנים, גם באלבומים הקודמים של Enslaved לא היו כאלו ריפים, לא כאלו משוייפים וחודרים, זה בלאק מטאל בלי להיות בלאק מטאל, זה פרוגרסיב מטאל בלי לאונן מוזיקלית ולו לשנייה אחת, זו אמנות.

השיר הבא Building With Fire הוא בטח השיר שירצו להשמיע לאוזן פחות מיומנת כשירצו להציג את האלבום, השיר שיוציאו כסינגל, הוא פחות חורך את הנפש מקודמו אבל בלי ספק יותר מעוגל מבחינת הכתיבה ויותר פתוח מבחינת הגישה, כאן כבר מתחילים לשמוע נגיעות קלות של סבנטיז פרוג, זוכרים את השיר Isa מ 2005? אז כזה, סוג של שיר שיביא ל Enslaved קהל שהאקלקטיות לא תמיד מדברת אליו, זה שיר קצת מטעה כי הוא הכי נגיש באלבום אבל בלי כל קשר לזה מדובר ביופי של שיר ובכזה שבהחלט לא מבייש את הרף הגבוה של האלבום, אם ככה כותבים שירים "מסחריים" אז אני מאחל את זה לכולם, להקות היו מתות לכתוב ולהשמע ככה.

One Thousand Years Of Rain זה כבר כמעט 9 דקות של Enslaved קלאסי, גם הטקסט וגם המוזיקה, מלחמה של תרבויות, דכאון קיומי, חיפוש עצמי והמון מחשבות שעוסקות בדור הבא, בילדים שאנו מביאים לעולם הזה, Ivar הפך לאבא לפני מספר שנים והיצירה של הלהקה מלאה במחשבות ונגיעות מהמקום הזה, נכון, הכל מתובל כאן בטקסט בציטוטים משיר עם נורווגי ישן אבל לצד זה מופיעות שורות שמשקפות נגיעה בגבולות השפיות בתוך עולם נרקב, הדוגמא הכי טובה שאני יכול לתת לטקסט הזה זה השירים הישנים של At The Gates לפני שהם החליטו שכסף מעניין אותם יותר ממוזיקה.

Nauthir Bleeding מתחיל מאד פרוגרסיבי אבל אל תטעו בו, ההתפרצויות של הגיטרות הצורמניות והבלאסט ביטס מתגברות ככל שהשיר מתקדם וכל הטקסט יושב בול על ההתפתחות הזו כשמתאר ייאוש קיומי וחיפוש עצמי, המוזיקה משדרת את תחושת החיפוש הזו בד בבד עם המילים בהתאמה מושלמת, כלום לא משעמם כאן, הכל זז הכל מתפתח הכל דינמי אבל שוב: לא משוויץ, לא מתיימר, יש משהו מאד צנוע בכל האלבום.

ובכלל הצניעות של Enslaved קונה אותי, בלי להתיימר ולהתפוצץ על המאזין בשלל השטיקים הידועים של הסגנון, בלי להכניס הוקים מגניבים שיגרמו לכולם לדפוק ראש יחד לפי הקצב, ההפך, הם עושים מה שבא להם ואני מת על זה, בנקודה הזו של האלבום אני כבר בתעופה גבוה גבוה יחד אתו.

הגענו לשיר הנושא In Times וכאן יש את הכתיבה המעגלית שכל כך מזוהה עם הלהקה כבר מהאלבום הראשון, ריפים שמסתובבים סביב עצמם ויוצרים מעגליות מכשפת בלי להתבייש ברפטטיביות, בלי לחשוב מה יהיה הקטע הבא, 2 הדקות הראשונות של השיר הן חזרה מעגלית על אותו ריף עד שהמוח מגיב בצורה רובוטית ובדיוק ברגע הנכון השינוי מגיע וקולו של Kjetil Grutle נכנס בדיוק בשנייה שרציתי, Enslaved לא מורידים את הרגל מהגז לרגע, אנחנו כבר בשיר החמישי ולא מצאתי כאן קטע אחד מיותר, קטע אחד משעמם, קטע אחד שאני אומר עליו "לא משהו" – הכל כאן ברמה הכי גבוהה של כתיבה, יש כאן אלבום שפשוט מזקק פנימה את כל מה שאני אוהב בגישה למוזיקה, את כל מה שמעניין במוזיקה ולא מכיל שום אלמנט או שום שיקול זר ולא אומנותי.

Daylight סוגר את העניין

The mind and the flesh
The atom space
The deity and mankind
The solar eclipse
The instigation of doom
All united in timelessness

אני אוהב את הצורה שהם מביעים את עצמם, אני מת על ההפקה כאן, ושמרו לי את השיר הכי טוב באלבום לסוף, למרות שקשה להתייחס לאלבומים של Enslaved כאיסוף של 6-7 שירים ולהתחיל לדרג, אני מעדיף להתייחס לאלבומים של Enslaved כמקשה אחת, כיצירה אחת תמיד, הייתי שמח אם כל השירים באלבומים שלהם היו פשוט מחוברים ליצירה אחת של 50 דקות כל אלבום, ככה צריך להתייחס לזה וככה צריך לשמוע אותם, הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב… מישהו אמר כתיבה מעגלית?

קשה לי לסכם כי מבחינתי תם ולא נשלם, אני מקשיב לאלבום המדהים הזה מהרגע שהוא יצא ברצף, בלופים, וזה עושה לי טוב בלב, עושה לי טוב בנפש, טוב לדעת שבלי כל המניירות הגימיקים השטיקים המסחריים של הז`אנר צמחה לה להקה שבאלבומה ה 13 נשמעת בשיא היצירתיות שלה ובשיא הרלוונטיות, פשוט תענוג, אלבומים מהסוג הזה נותנים לי להבין למה אני חי ונושם מוזיקה, השנה עוד לא נגמרה אבל יש כאן מועמד רציני מאד לאלבום השנה של 2015, מעולה, אין לי מילת ביקורת אחת על האלבום הזה, ציון הכי גבוה שאפשר ויותר מזה.