וואו, לא האמנתי שזה יגיע – אלבום חדש לענקית הדת' השוודית .Entombedאוקיי, אז לא בדיוק אבל לא נתפלפל בדיונים משפטיים שהם כרגע תקועים איתם, נפשט את הנושא למי שלא מבין או לא בקיא. הלהקה פעלה עד 2013 ולמעשה כרגע נמצאת בהשהיה עקב זכויות יוצרים של חברי הלהקה על השם.

רוב חברי הלהקה – הסולן LG Petrov ושאר חברי ההרכב המשיכו לעבוד כ Entombed A.D. לאחר עזיבתו של Alex Hellid ממקימי הלהקה עוד בימיה כ Nihilist. הסכסוך בין חברי הלהקה הביא למצב ש Hellid מנסה לתפעל הרכב המבצע את Entombed אך מנוע מלהשתמש בשם ובמקביל Petrov ושאר חברי הלהקה הוציא את אלבומה החדש של הלהקה תחת השם Entombed A.d.

עד כאן הברדק המשפטי, עכשיו נעבור לטרור שמתנגן לי באוזניות כרגע. האלבום יצא באוגוסט האחרון ב Century media לאחר שעבר באולפני Bohus הגדולים בהם גם Europe הקליטו שם בעבר תחת ידיו של המפיק Roberto Laghi, ניכר שהחברה לא חסכה בהוצאות על האלבום גם לאור הייחוס של הלהקה וכנראה שהסיפור המשפטי מהווה רקע פיקנטי לקדם את ההרכב הנוכחי.

ייחודה של הלהקה נעוץ באלבומיה משנות התשעים – Wolverine blues, וכמובן To Ride, Shoot Straight and Speak the Truth שלמעשה סימנו את תחילתו של סגנון מטאלי חדש כפי שהוגדר בעיקר ע"י המגזינים השונים כ Death 'n' roll, שילוב של ה Death השוודי הקלאסי דוגמת Grave או Dismember עם סממנים של רוק נרול, ת'ראש וקרוסאובר. איך שלא נסתכל על זה מדובר עדיין באותה להקה, רק שמרבית חברי ההרכב כרגע אינם החברים המקוריים ולכן אתייחס לאלבום כעשירי במספר וברצף לקודמים (התייחסות נדרשת לאור האבולוציה המוסיקלית שהלהקה עברה ולצורך השוואה לאלבומים הקודמים).

ב Back to the front הסגנון הוא לא ברור , השיר הראשון Kill to live נפתח בקטע קלידים שיכול להיות פתיחה יאה לסרט אימה, מרש תופים מצטרף ומוביל לשיר עצמו עם פתיחה דרמטית, ציפיות גבוהות נבנות. הסאונד חד אבל עדיין עם מעיין חספוס, הבס מובלט מאוד כיאה לסגנון המוסיקלי, Petrov משתמש בגראול הצרוד שלו בצורה מלודית למדי, עם זאת, לקטע אנרגיות נמוכות למרות שמכיל בתוכו כבדות ומשרה אווירה קודרת של שדה קרב מושלג, רק בדקה האחרונה של השיר חלה שבירה של המקצב יחד עם סולו מהיר שבמהרה חוזר לפזמון האיטי.

השיר שאחרי הוא קטע Death n' roll לפי הספר, ריף כבד עם סממנים רוקיים. קטע מפתיע אבל חביב ולא מבריק Pandemic rage, שזכה גם לוידאו, נפתח בנעימת כינורות המשרה חוסר נוחות, שוב פתיחה יעילה. כאן המקצב כבר עולה. יש תחושה של חזרה למקורות, קטע Entombed קלאסי – מהיר, אגרסיבי וכבד.

Second to none ממשיך את הקו הזה אבל אז שוב יש דעיכה עם Bait and bleed ששוב מוריד את הקצב ולמעשה לא מחדש לנו יותר מדי ,הטראקליסט חוזר על עצמו עם קטעים איטיים ואיפשהו משעממים וכדי לשבור את הרצף בין לבין אנחנו מקבלים קטעים מהירים יותר. החלטה הגיונית אבל גורמת לי לחשוב על הקונספט של האלבום כולו, ניסיון לדחוף כמה סגנונות ב 11 שירים פשוט נראה לי מאולץ מדי . ב The underminer רואים את זה הכי טוב, אם לפניו אנחנו שומעים קטע רוקי עם מקצב איטי על גבול הדום, פתאום אנחנו מקבלים שיר שנפתח בריף ת'ראשי מהיר, גראול של LG והפצצה של בליץ. קטע קצר אולדסקול לחלוטין.

האלבום נסגר ב Soldier of no fortune. קטע של כמעט 7 דקות, מתוכם דקה וחצי הולכים על אינטרו קלידים. קטע מורכב יותר ומבחינת הביצוע הווקאלי והוא זוכה לגיבוי גם מבחינת הריפים והתיפוף . שוב – קטע טוב, מעניין אבל לטעמי משעמם משהו ולא מספק את הציפיות שלי מהלהקה ומהאלבום.

עושה רושם שהלהקה בחרה בשנים האחרונות להתפתח מוסיקלית, כמו שרבים נוהגים לומר, ולמעשה איפשהו בדרך פשוט הלכו לאיבוד בין כל מיני סגנונות ועושר מוסיקלי שנובע מכשרונם של שועלי הקרבות הוותיקים האלה. לסיכום, נהנתי מהאלבום, לקח לי כמה שמיעות עד שהצלחתי לעכל אותו. למעריצי האולדסקול דת' ובמיוחד למעריצי הלהקה הוותיקים – לא הייתי ממליץ דווקא, אלא אם אתם רוצים גם להתנסות כמו Petrov וחבריו. לחבר'ה היותר פתוחים מטאלית, מדובר באלבום מעניין שמספק בחלקו את הסחורה המצופה מלהקת דת' אבל לא יותר מזה.