Entwine – Fatal Design

אני אדם רגוע בדר"כ ולמען האמת דיי קשה להוציא ממני התפרצויות זעם. אבל למרות זאת יש גם לא מעט דבר קטנים שמסוגלים לערער את שלוותי הקסומה. אלה הדברים הקטנים, המינורים והמטריפים עד כדי טעימת מיצי הקיבה שלך בקצה גרון לפעמים. אני למשל שונא לעמוד בתור בבנק כשחצי מהאנשים שם הם "אחי אני אחריך, רק מוציא תדפיס וחוזר". אז אני עומד והם הולכים, עושים קניות, טיפול 10,000 לאוטו וקעקוע חדש בקרסול, חוזרים בדיוק כשזה התור שלי ונכנסים אחרי, אני עוד צריך לתת דין וחשבון לזה שעמד אחרי כל הזמן "לא אדוני הוא לא עוקף – הוא היה פה באמת"… תעמדו בתור כמו כולם אני לא סימניה!

עוד משהו שמוציא אותי מדעתי זה שמדביקים את התווית "גות'י" על כל דבר שיש בו זמרת או לסירוגין על כל דבר שיש בו מעט מלנכוליות. התופעה חוזרת הרבה בקרבנו וזה לא כל כך מפריע לי כשזה מופיע בפורומים וקבוצות דיון, קצת יותר מפריע כשמישהו לידי אומר משפט כמו: "After Forever? יש להם זמרת אופרה, זה גות'י" אבל זה מטריף אותי כזה מתחיל להופיע אצל מבקרי מוזיקה, מי שאמור להיות אדם שמבין במוזיקה קצת יותר או בעל ניסיון ידע רחב בתחום אבל בכל זאת בוחר בקיצור הדרך הנוראי הזה: "זה מלנכולי משמע זה גות'י".

כזה הוא המקרה של Entwine, להקה פינית דיי ותיקה עם 5 אלבומים ברפרטואר שלה כשעל שולחני מונח היום האחרון מבניהם, Fatal Design. ראיתי לנכון לפתוח בהבהרה הנ"ל משום שכמעט כל מקום שקראתי ברשת על הלהקה הזאת הם הופיעו תחת הכותרת "Gothic Metal" ואין זו מקריות שבחרתי להתמקד ב-Entwine אחרי האלבום המצוין של Trail of Tears שבעיניי הוא המהות של ההגדרה "Dark Gothic Metal". השמיעה המקבילה של 2 האלבומים האלה העלתה את השאלה "אם מורידים את ה-"Dark" מ-Trail Of Tears, האם מקבלים את Fatal Design של Entwine?". ובכן התשובה היא "לא!", פשוט "לא!" במלוא מובן המילה.

Fatal Design נשמע יותר כמו שילוב של ניו מטאל עם קצת מטאל והרבה קריצות לכיוון הרוק. אז נכון, הכל עטוף באווירה דיי קרירה ועגמומית לרוב אבל למרות זאת האלבום מכיל לא מעט גרובים קופצניים, השירים קליטים (לכאורה, ההסבר בהמשך) ופשוטים, עם הרבה ריפים של ניו מטאל ואפילו דברים שהזכירו לי פאנק כמו השיר "Twisted" שנוטף פופ-פאנק עד סוף הפזמון השני ואז עוברים למין קטע הארדקור. אני לא אחד שמתנגד לשילובים של סגנונות ומקורות השראה אבל אני כן חושב שצריך להיזהר שלא יצא סלט. בשיר הנ"ל למשל זה נשמע לי כמו 2 שירים שונים של 2 להקות שונות שפשוט מחוברים יחד, ובאופן מפתיע, הם על אותו סולם וזה איכשהו נשמע סביר מבחינה טכנית, התוצאה המוזיקאלית פחות מזהירה.

עבודת הגיטרות היא הליבה של האלבום, ובהשוואה להוצאות הקודמות של Entwine חל שיפור מאוד משמעותי בסאונד הכללי ובעיקר של הגיטרות שנשמעות כבדות יותר ומלאות. למרות הסאונד המצוחצח העבודה היא דיי בנאלית ושגרתית מידי. בעוד שאלבום פותח בשיר נושא לא רע וממשיך לשיר שיותר מצא חן בעיני "Chameleon Halo", עם פזמון קליט והמנוני, קטע כוחני באמצע שעל ההיבט הווקאלי אפרט בהמשך, האוזן מפתחת סבילות בשלב מסוים ואני מוצא את עצמי מאבד עניין. שוב פעם ריף קופצני, קצת Mutes או באס + תופים בזמן הבית ופריצה עם פזמון קופצני ובועט… הבנתי את הרעיון ב-3 השירים הראשונים אבל אנחנו כבר בשיר ה-6 וזה עדיין ממשיך? השירים עצמם גם נשמעים מאוד מחוברים ולא משום שמדובר באלבום קונספט או בחיבור מכוון אלא בגלל הכתיבה שלא פורצת יותר מידי סולמות ונשארת דיי באותו איזור כמעט לאורך כל הדיסק.

מבחינה ווקאלית לצד השירה האמוציונאלית והנקייה שהכרנו עד כה, מיקו מוציא פה ושם גם גחמות יותר מחוספסות – יש לבחור קול לא רע בכלל והוא מחזיק את שני סגנונות השירה באופן דיי מרשים. השילוב הזה מחזיר אותי שוב למשבי הניו מטאל וההארד קור שאני מקבל מהאלבום הזה, דוגמאות לכך ניתן למצוא כמעט בכל האלבום ובעיקר בשירים "Twisted" ו-"Chameleon Halo" שהזכרתי קודם. יש לא מעט מעברים משירה רכה בעיקר מעל קטעים של גיטרה Clean או בבתים הרגועים שהזכרתי, באס + תופים ברקע, קצת Mutes של גיטרות, שירה רגועה שהופכת להיות מחוספסת וקולנית יותר בפזמון ואז בקטע המעבר כמה שאגות הארד קור ויש לנו שיר לפי הנוסחה המוכרת, אני לא פוסל את זה חלילה, אני פוסל טחינה בלתי פוסקת של הקונספט תוך התעלמות מהעובדה שהתוצאה היא אלבום שבלוני ומשעמם.

עבודת התופים גם משעממת, מאוד, כל כך "מאחור" וכל כך סתמית שהם באותה מידה יכלו להקליט מקצבים מה-Presets של הקלידים ולחסוך את ההקלטה של 80% מהתופים. בנוסף יש כל כך הרבה מעברים של ניו מטאל, הן במקצבים והן במוזיקה עצמה הופכים את השירים לצפויים מידי ומחזקים את הדעה שלי שהתופים פה לא מצריכים התייחסות נוספת. מה שהכי חבל הוא שמלבד 2 השירים הראשונים, דווקא השירים האחרונים באלבום הם הטובים ביותר ומסבירים אולי את הקישור שעשו בין הלהקה הזאת לבין המונח "גות'י". דווקא ב-"Break Me" ו-"My Serenity" אני מתחיל לקבל איזו תחושה שיכולה להסביר את החיבור הנ"ל. אבל אין בכוחם של 2-3 שירים להציל אלבום שלם ובטח שלא להגדיר סגנון של להקה.

Fatal Design חלף לי ליד האוזן ומלבד לעצבן אותי קצת בשלב מסוים כשכבר ציפיתי שהוא יגמר, הוא לא השאיר שם אימפאקט. חוץ משיר או שניים שחיבבתי לא ממש הצלחתי לצאת עם איזה שיר דבוק בראש וכאן ההסבר לביטוי "פשוטים לכאורה" כי אני חש בניסיון אבל לא ממש מרגיש את ההצלחה ליצור משהו שנדבק לאוזן וממכר באמת. לקראת הסוף, הגיטרות המונוטוניות והנמוכות התחילו לתת את אותותיהן עליי וזה אומר הרבה כי אני לא "רגיש" לגיטרות, אבל אולי זה משהו בנגינה, אולי בסאונד השמן או אולי בכיוון של הגיטרות שעושה רושם שהוא לא סטנדארטי ומשהו שם נמוך יותר. מה שזה לא יהיה מדובר בעיניי בעוד אלבום, מטאל/ספק מטאל, גות'י/ספק גות'י ואני בספק אם אני אשמע אותו שוב.