1. Indigo (Prologue)
  2. The Obsessive Devotion
  3. Menace Of Vanity
  4. Chasing The Dragon
  5. Never Enough
  6. La'petach Chatat Rovetz (The Last Embrace)
  7. Death Of A Dream (The Embrace That Smothers - Part VII)
  8. Living A Lie (The Embrace That Smothers - Part VIII)
  9. Fools Of Damnation (The Embrace That Smothers - Part IX)
  10. Beyond Belief
  11. Safeguard To Paradise
  12. Sancta Terra
  13. The Divine Conspiracy

קשה לי להאמין, אבל סוף סוף זה קרה, Mark Jansen חזר לעצמו! אם לא הבנתם מה לעזאזל אני רוצה מכם, תרשו לי להתחיל עם הסבר קצר. לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה (הולנד), הקים בחור בשם מארק יאנסן להקה בשם After Forever. הלהקה עשתה בחדווה מה שלימים יקרא מטאל סימפוני, משמע, שילוב של מטאל, נגינה קלאסית \ גותית שכזו וסולנית אופרה.

לאחר 2 אלבומים (מעולים) בלבד, החליט מארק לעזוב את After Forever ובזמן שזו הלכה לכיוונים שונים ומשונים – שכרגע לא ניכנס אליהם – הוא הקים את Epica שפחות או יותר המשיכה באותו כיוון ש-After Forever הפסיקה לצעוד בו. עם Epica הוציא הבחור אלבום ראשון בשנת 2003, ולטעמי היה זה אחד מאלבומי המטאל הסימפוני הטובים ביותר בזמנו, אך מאז ועד היום זרמו הרבה מים בתעלה (זה מה שיש להם שם בהולנד, לא?).

לעומת The Phantom Agony, כשהקשבתי לאלבום השני של Epica, רציתי למות. חד משמעי. לא מספיק שהילדה הבכורה After Forever בקושי עשתה משהו שהזכיר את "הימים הטובים" שלה, Epica הקטנה פשוט זרקה את המטאל, הלכה על כיוון "פס-קול" (והוציאה גם לאחר האלבום השני דיסק פס-קול מיותר למדי) ושחררה את Consign To Oblivion, אלבום מוצלח במיוחד – בתור מוזיקת מעליות!

באותו יום הגעתי למסקנה שאני לא הולך לקבל יותר מאותה מנת מטאל סימפוני שכ"כ אהבתי להסניף… אה… ולשמוע. אך החודש הסתבר שטעיתי, אפילו בלי להרגיש, בין האזנה אחת לשניה ואז לזו ה-25, בשבוע אחד, הבנתי שאני לא יכול להיפרד ממה שאני שומע. מארק עשה זאת שוב, הוא הביא לי את השילוב המוצלח ביותר ששמעתי מזה שנים בין מטאל כבד לנגינה קלאסית (עם נגיעות "פס-קול"), משהו שבחלומות הכי רטובים שלי (על Simone Simons הסולנית) לא הייתי מעז לחשוב עליו – The Divine Conspiracy.

פה אני יכול כבר להתחיל את ההתלקקות המיותרת שלי אחרי כל שיר ושיר באלבום, על איך ש-"The Obsessive Devotion" עושה לי צמרמורת בגב, או עד כמה "Beyond Belief" מרטיט לי את השערות ב… אתם מבינים את הכיוון, אבל במקום זה, אני מעדיף להתמקד בכמה שירים שאני לא יכול להוציא מהראש. רק דבר אחד נוסף לפני שנגיע לזה, הפקת האלבום היא פשוט עילוי – וזה לא מפתיע כשמדובר ב-Sascha Paeth, מפיק ה-על-על-על-על (Edguy, Avantasia, Kamelot) שהוציא כאן סאונד זהב.

לענייננו, ברשימת השירים שלא יוצאים לי מהווריד, נכנס במקום הראשון "Chasing The Dragon", בלדה עם מלל קשה במיוחד, על התמכרות לסמים ועם ביצוע אלוהי. השיר נפתח עם שירת המצו-סופרנו של סימון המנחה אותנו ברוגע כשברקע, גיטרה אקוסטית וליווי תזמורתי קליל – רק זה מספיק כדי לסובב את הראש, אך ככל שהקצב עולה והתיפוף נכנס, פשוט נסחפים פנימה. התוספות של הצלילים המיוחדים (באמצע הפזמון למשל), קולות הליווי והנהמות של מארק המגיעות בקטעים העצבניים – נותנים לשיר הזה גוון מושלם.

השיר אינו מפסיק להשתנות מתחילתו ועד סופו ואף הופך אגרסיבי ולא בדיוק חומר לבלדה, אך הפזמון העצמתי והמילים – אוהו – המילים, בהחלט מדגישים את התחושה האפית (Epic) המרגשת שהשיר מנסה להעביר. למען האמת, כשאני חושב על זה, כמעט בכל שיר באלבום הזה יש משהו שלא יוצא לי מהראש (כנראה זה מה שעושה אותו טוב, כאילו דה), אך אתן דוגמה ספציפית בשיר "Death Of A Dream" המשלב לא רק טון אוריינטלי (מוטיב החוזר על עצמו באלבום, לא חדש אצל מארק) אלא גם שירה מכושפת מצד סימון, כאילו היא איזו סירנה, או בתולת ים אבודה.

"Fools Of Damnation" הוא שיר נוסף שנדבק בי חזק וגם פה אשמה סימון, שבכל הזדמנות מפתיעה עם יכולותיה הווקליות. הפעם היא נשמעת דיי עצבנית, קוראת לי "טיפש" ופשוט מנסה לרדות בי לכל אורכו של השיר… מי אני שאתנגד לה? אך לא רק היא עושה עבודה נאמנה פה, כי גם המחלקה הממונה על הקצב נותנת חזק בראש. לאחר שהתחלנו לאט עם נעימה אוריינטלית וקול ערבי מתערטל, לקראת האמצע מגיעה אחת השבירות המוצלחות ביותר ששמעתי בזמן האחרון – טיפה באנאלית, אך כשברקע מנגן כינור ובין לבין יש שירת אופרה מרתקת, זה עובד מצוין.

השיר האחרון ברשימת המועדפים שלי הוא "Sancta Terra", בו תוכלו לשמוע פזמון שאי אפשר להתעלם ממנו, שירת מקהלה יוצאת מן הכלל (ובדגש על הגברים שמבליחים לקראת הסוף בקטע לבדם!) ואפילו קטע סולו משגע. לאחריו אנחנו למעשה מסיימים את האלבום עם שיר הנושא, "The Divine Conspiracy", שאמנם מגיע לאורך של כ-14 דקות, אך בניגוד למה שעשתה החברה מהז'אנר Nightwish, הוא נמצא במקום המתאים לו (בסוף האלבום). גם השיר הזה מציג מספר קטעים מעניינים שלא נשכחים במהרה ואף עושה חשק לעוד… מסימון, כמובן.

אני יודע שלא דיברתי יותר מדי על הנגנים האחרים, או על כל דבר אחר חוץ מהשירים וסימון היפהפייה, אך הסיבה היא פשוטה, אין לי שום תלונות. אם זה מארק והגראוולים הכבדים \ צווחניים, עבודת הגיטרות שלו ושל Ad Sluijter, או Coen Janssen שאחראי על עבודת הקלידים המגוונת, שעוברת משטיחי חתונות (ב-"Sancta Terra") ועד לליווי רגוע – הכל כאן במקום. המקהלה, התזמורת והמעברים האינסטרומנטליים לא נופלים, כך אפילו כשחשבתי לדלג על איזה קטע נזכרתי מיד במשהו שהשאיר אותי עם השיר עד לסופו. לסיכום, אם לא הבנתם עד עכשיו, The Divine Conspiracy הוא אלבום שבנוי היטב, מופק נהדר ונשמע מיליון יורו – ואם תשאלו אותי, זו הקונספירציה… הולנד ממכרת!