Epysode – Fantasmagoria

ההיכרות שלי עם Epysode התחילה בכמה כיוונים. זה בכלל התחיל מהסאונד שלהם – האוזן שלי התפנקה עם השנים, ועכשיו אני כבר כמעט ולא מסוגלת לשמוע הפקה שהיא לא "וואו", אבל גם בתוך כל הוואו הזה יש סאונד אחד גדול עם ביצי ענק שעשה לי את זה במיוחד, אחד שאיך ששמעתי אותו אמרתי "כזה!!" ולא הרפיתי, והאחד הזה הוא Jacob Hansen שאחראי כאן על המיקס.

יתרה מזאת, בחיפושיי אחר זמר לפרוייקט האישי שלי, הופנו כמה וכמה אצבעות אל Henning Basse (להקת Metalium הותיקה, Sons of Seasons והרכש החדש של MaYan), ששר כאן בתפקיד ראשי וכך הדרכים הצטלבו והגעתי לחבר'ה האלה, ומה רבה היתה שמחתי כשגיליתי שגם שאר הקאסט כאן מורכב מלא מעט זמרים ונגנים שאחריהם אני עוקבת כבר כמה זמן – Ida Haukland (שכבר שמתי עליה עין ב- Triosphere), Tom Englund (Evergrey), Mike LePond (Symphony X), Floor Jansen (Nightwish, After Forever) ועוד סקנדינבים (בעיקר) שמשתתפים בלהקות שעוררו הרבה עניין בסצנת המטאל המלודי בשנים האחרונות.

עם כל נתוני הפתיחה האלה מיותר לציין שרק חיכיתי שהאלבום יצא ומיד רכשתי לי עותק, ולמרות שרק עכשיו התפניתי לכתוב עליו האמת היא שהוא מתנגן אצלי בכל תצורה אפשרית כבר כמה חודשים מבלי להמאס. כביכול אפשר לומר שאני משוחדת, אחרי הכל "גנבתי" חלק מהנפשות הפועלות לטובת האלבום האישי שלי, אבל האמת היא שזה קרה אחרי שנדלקתי על Epysode ולא לפני, ומכיוון שבשנים האחרונות זה מאורע כה נדיר, החלטתי בכל זאת לשתף את שני השקל שלי בעניין – האלבום הזה, אחרי הכל, באמת מצויין.

Fantasmagoria הוא יציר כפיו השני של הגיטריסט Samuel Arkan, אפשר לומר שהוא סוג של Aryeon שכותב חומרים ואז אוסף סביבו שלל זמרים ונגנים שיבצעו אותם. גם האלבום הראשון, Obsessions, התהדר בליין אפ מכובד – בין השאר מופיעים שם Kristoffer Gildenlow ו- Léo Margarit (Pain of Salvation), Rick Altzi (Masterplan, At Vance), Oddleif Stensland (Communic), ו- Kelly Sundown (Beyond Twilight), זמר מוכשר ביותר שהסצנה גילתה מעט באיחור.

אקדים ואומר שבדרך כלל אני קצת נרתעת מפרוייקטים כאלה כי לרוב הם נוטים להיות בומבסטיים מאוד אבל די ריקים מתוכן אמוציונאלי שהוא. אבל הפעם זה דןןקא ממש עובד: יש כאן, כאמור, לא רק סאונד מטורף (שאני אפילו לא יכולה להתחיל להפליג בשבחו) וביצועים נהדרים, אלא גם הרבה כוונה, חשיבה – דרך.

יתרה מזאת, האלבום הזה אנרגטי כל כך לכל אורכו וזה משהו שנדיר למצוא בסגנונות המלודיים שבנויים כעליות ומורדות – אפילו הצלחתי להשלים איתו ריצה על ההליכון בלי לשים לב בכלל, ואם זה עובר את "מבחן ההליכון" שלי, זה חייב להיות מוצלח! החל מ "The Arch", שיר הד-באנג אולטימטיבי שמצליח להיות גדול אך לא מתיימר, בקולו של Englund שמפציע לאחרונה בכל מיני פרוייקטים שהם לא Evergrey, מהלך מבורך לדעתי. השילוב בין הגיטרות המהירות והקצב המהיר לבין השירה התיאטרלית גורם לך לאהוב את זה מיד – הטוב שבשני העולמות.

"Morning Rose" ו- “T.H.O.R.N.S” מציעים לנו את העונג בהקשבה ל- Haukland, הזמרת הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, והליינים פשוט מתלבשים עליה בטבעיות מחוספסת – במיוחד ב- “T.H.O.R.N.S” שמשלב גם את הכוח המטורף שיש לה יחד עם לחישות ושירה גברית חזקה – תענוג! הלב שלי קופץ מהמקום יחד עם השיר הזה.

“Venom” הוא השיר האהוב עליי, אם יכופפו לי את היד ואצטרך לבחור אחד כזה. כאן לראשונה התוודעתי לקולו של Basse שאיכשהוא עבר לי מתחת לרדאר עד כה, ונשביתי בקסמו מיד. אני חושבת שהוא הכוכב האמיתי פה, ואם כבר מדברים על אפלה – זה שיר איטי יחסית בביצוע ווקאלי כל כך מדויק, וזה פשוט גורם לשערות על הצוואר שלי לעמוד, ובמיוחד בקטע השקט שם הוא נותן משחק מעולה שהעיף לי את הגג. ההנאה הזו ממשיכה גם ב- The Black Parade”" שחוזר לקלידים המהירים, לארפז'יו ולפאוור קורדס החזקים, יש בו משהו שנדבק אליך וכל כמה זמן אני קמה בבוקר עם השיר הזה תקוע לי במוח למשך חצי יום. "Raven’s Curse" ו-"Living Fortress" ממשיכים את האנרגיות הגבוהות אך מציעים ליינים ווקאליים מעט מלודיים יותר.

דווקא "Fantasmagoria" – שיר הנושא והראשון שיצא כסינגל, פחות עשה לי את זה. הוא על תקן הבלדה המתבקשת והפוגה מאוד נחוצה באלבום שמתאבד עליך עם האנרגיות והסאונד הגדולים שלו, ואכן הוא מאוד יפה – אבל דווקא כאן חסרה לי יותר אמוציה שוברת לבבות. "Now And Forever" מציג שילוב מעניין בין Haukland לבין Tezzi Persson בעלת הקול העדין יותר, וגם כאן יש פזמון דביק שצריך להזהר ממנו (תאמינו לי, להסתובב כל היום עם שורה אחת בראש זה די מבאס), ועדיין הם מצליחים שלא לפול לתהומות הקיטש סטייל "שירה אגרסיבית נגד שירה אופראית", אלא עדיין שומרים על אותו קו מחשבה. דווקא "Unreal" השיר הסוגר היה מעט מוזר בעיני, משהו במלודיות שם לא מסתדר לי, הוא לא מציג יותר מדי רגש או ייחודיות, וקצת זורק אותי החוצה מגבולות האלבום. הייתי מחליפה את מקומו עם "Forgotten Symphony" המלא במקהלות, דרמה ותחושה של גודל, בדיוק מה ששיר שסוגר צריך להיות.

קל להבין שיש כאן איזה קונספט (שגם אמור להתקשר לאלבום הקודם, אותו לא הספקתי לשמוע עדיין) – אבל היות ו -Arkan אינו מהטיפוסים שאוהבים לתת יותר מדי הסברים נותרתי באפילה בעניין. די ברור שיש כאן כמה דמויות וכולן סובלות מסיבה זו או אחרת. המילים מציגות לבטים פנימיים, הרבה חרטה, כאב, המון המון חושך. יש כאן כמה מוטיבים חוזרים שאמורים להאיר לי את הסיפור, אבל מכיוון שהוא מתמקד ברגשות ולא בעלילה (בדיוק כמו שאני אוהבת!) זה עדיין לוט בערפל. למרות התלונות, דווקא טוב לי ככה, כי אני יכולה לדמיין מה שבא לי במקום להצמד לסיפור מפורט וידוע מראש – לדוגמה ממה שקלטתי מכאן ומשם, אני יכולה בקלות לדמיין דמויות בקרקס אימים, פריק-שואו שכזה, שמוכרחות להמשיך ולחייך למרות הסבל. כך או כך, התהיה הזו היא לכשעצמה שעות של הנאה, כאשר כל פעם אתה מגלה עוד רובד בדמות מסויימת. החיבוט הפנימי, כל הדיבור הזה אודות צד אפל והשמירה על ה"אור" שלך, אלו נושאים שמאוד מדברים אליי ולדעתי לעוד הרבה אנשים, כך שדווקא הבחירה שלא לספר יותר מדי ולתת למאזין למצוא את עצמו בפנים חכמה מאוד בעיניי.

הרבה אלבומים טובים מגיעים מאירופה לאחרונה, רובם לא מצליחים לתת לי ערך מוסף פרט להפקה טובה ושירים להעביר איתם שעה פנויה. אבל פעם בכמה זמן מגיע אלבום שבאמת מצליח לגרום לסרקסטיות שלי לסגת אחורה, לתמימות שאבדה בעידן האינסטנט של "ראיתי, שמעתי" לצוץ מחדש, כזה שגם בקריאה בין השורות אני מצליחה למצוא שם עוד ועוד, ואני יכולה להרפות ולאבד את עצמי בתוכו כי יש בו מספיק כדי להחזיק אותי נלהבת למשך שעה רצופה. הפיוז'ן הזה – לא בדיוק פרוג-מטאל, שכן אין כאן שבירות קצב ברורות מדי שמוציאות אותי מהריכוז, אבל עדיין רחוק מלהיות הבי-מטאל – ממש מוצא חן בעיני, הוא מרגיש לי טבעי וטריוויאלי. שילוב מאוזן של סגנונות לצד שמירה על קו מחשבה ברור, ממש להנות מכל העולמות. התאהבתי כמעט בכל השירים והכל כאן עובד – לחנים טובים, הפקה מצויינת, קאסט חלומי, סאונד גדול מהחיים. לעזאזל, Epysode, איפה הייתם עד היום?