Equipois – Demiurgus
- Illborn Augury
- Sovereign Sacrifices
- Alchemic Web of Deceit
- A Suit of My Flesh
- Shrouded
- Sigil Insidious
- Reincarnated
- Dualis Flamel
- Eve of the Promised Day
- Waking Divinity
- Ecliptic
- Squall of Souls
- Cast into Exile
- Ouroboric
"אלכימיה; מדע הבנת מבנה החומר, פירוקו ובנייתו מחדש כדבר אחר. היא יכולה אפילו להפוך עופרת לזהב. אך אלכימיה היא מדע ולכן היא עוקבת אחר חוקי טבע: בכדי ליצור, עלינו לאבד דבר שווה ערך. זה עיקרון התמורה שוות-הערך. באותו לילה למדתי שערכם של דברים לא יכול להיאמד בסולם פשוט. אחי ואני ידענו את חוקי המדע, את עקרון התמורה שוות-הערך – שהישג מצריך קורבן; שמשהו יילקח מאיתנו. חשבנו שאין לנו עוד מה להפסיד. טעינו."
כך נפתחת האנימה היפנית המוצלחת "Fullmetal Alchemist" המבוססת על מנגה מאת Hiromu Arakawa. הסדרה, שעוקבת אחר עלילות האחים Elric במסעותיהם במציאות בה ניתן לרתום את האלכימיה לשירותנו, עוסקת רבות בידע, בפילוסופיה, בטבע האדם, ברוח, בעל טבעי, בחטאים ובחיים ומוות – נושאים שנפוצים בכל פינה במטאל. אל המסקנה הזאת הגיעה גם להקת Equipois מפנסילבניה, שהחלה את דרכה בשנת 2015 והספיקה לשחרר EP בשנת 2016, כאשר ביססה את כל הליריקה שלה על סצינות שונות מתוך Fullmetal Alchemist.
האלבום Demiurgus נפתח ברצועה האינסטרומנטלית Illborn Augury אשר מתחילה בנגינת פסנתר קלאסית ומהירה. מהר מאוד נכנסים לתוך המשוואה גם גיטרות מהירות, בס Fretless עבה, תופים מרססים וקלידים סימפוניים אווירתיים ברקע. הסאונד העשיר והמיקס הנהדר מאפשרים לנו לשמוע בבירור כל אחד מהכלים מבלי להרגיש שמשהו מיטשטש או נעלם תחת ההפקה. מובן לנו שמדובר על קטע מטאל אינסטרומנטלי אבל עוד לא לחלוטין ברור לנו איזה סוג של מטאל אנחנו עומדים לחוות.
השאלה הזאת זוכה למענה מהר מאוד כשהשיר Sovereign Sacrifices נפתח בגראול מגורען ודי ביובי באדיבות Stevie Boiser. הנגינה המהירה והטכנית מבהירה לנו שאנחנו נמצאים במחוזות ה-Death Metal עם זיקה כבדה ל-Technical. עם זאת, השימוש המתוחכם במלודיה של הגיטרות והקלידים נותן תחושה ש-Melodic Death ו-Progressive Death הן לא הגדרות רחוקות מדי. השילוב בין שלושת הגיטריסטים של הלהקה מאפשר להם להמשיך אחד את השני ולפתל את השיר עוד ועוד מבלי שנתעייף. באמצע השיר ישנה הפוגה קלה בצורת גיטרה קלאסית ספרדית, אלמנט שחוזר פעמים נוספות לאורך האלבום ומבטא דינמיקה וייחוד מקוריים.
בעזרת אותה גיטרה ספרדית נפתח גם Alchemic Web of Deceit ועובר לקטע מטאל קלאסי, אפי ומרים לפני שרכבת ההרים עוברת את הפסגה ואנחנו נופלים באופן חופשי לרכיבה חסרת מעצורים המורגשת מהתיפוף הפראי של Chason Westmoreland. המאזינים שכבר צפו בסדרה ידעו לחבר בליריקה בין המלך של Xerxes שחיפש אלמותיות, בין הבריחה מה-Flask ובין אבן החכמים החיה המתוארת, דבר שמתחבר מאוד טוב רגשית לאגרסיביות ולהפכפכות של השיר.
השיר Suit of My Flesh מביא איתו כזמר אורח את Julien "Nutz" Deyres, המוכר לנו בעיקר מלהקת Gorod, לחילופי האשמות בינו לבין Stevie. הקלידים והתזמורתיות בשיר הזה נותנים תחושת מרחב גדול והריף המרכזי הוא עילה להד-באנג אלים אשר צפוי להפוך לפוגו אלים עוד יותר. הורדת הדגש מהקלידים בשיר הזה נותנת תחושה יותר בשרנית וכבדה. עם זאת, קטעי סולו הגיטרה והבס שבאמצע השיר נוטים סגנונית יותר לכיוון ג'אזי ומסגלים תחושה אוונגרדית לשיר המרחיקה אותנו מהטכניות שטעמנו עד כה.
כחוצצים בין שירים כבדים, קטעים אינסטרומנטליים כמו Shrouded או Reincarnated נמצאים שם כדי טיפה להרגיע את האוזן, לנשום עמוק ולנגב במפית את השפתיים לפני צלילה למנה הבאה של הכיסוח. הקטעים מוכיחים את עצמם כמועילים בתור משמרי ריכוז ואכן החזיקו אותי לאורך כל שירי האלבום מבלי להיאבד. עם זאת, הקטעים הובילו לכך שהאלבום מתארך ולמרות שהריכוז נשמר טוב בין השירים הכבדים, הציפייה לסוף האלבום גוברת ככל שהקץ קרב. סביר להניח שקטעי מעבר קצרים יותר היו משיגים את אותה המטרה מבלי להכביד לטווח הארוך.
השיר Dualis Flamel נמצא שם כדי להוכיח לנו באופן מובהק את היכולות הטכניות של הלהקה ושל אורחיה. מיד לאחר פתיחה כבדה עם בלאסטים מכסחים ותפקיד בס בולט של Hugo Doyon-Karout, אנחנו שוקעים לתוך מערבולת של צלילים, רעשים וקווים מלודיים. לאחר פזמון סוחף מתחיל סולו קלידים ולאחריו סולו גיטרה ועוד אחד ועוד אחד. סולו בס. סולו קלידים נוסף. אוסף נוסף של סולו גיטרות וכך ממשיכים. סך הכל מדובר בכ-3 דקות רצופות הבנויות מ-19 סולואים שונים בטכניקות שונות המנוגנים ע"י 7 מוזיקאים שונים. למאזינים היותר טכניים שבינינו מדובר על הנאה צרופה וליקוק אצבעות מהצגת היכולות המרשימות הללו. מבחינה אמנותית לא הרבה קורה לאורך 3 הדקות האלה ועבורי זה גבל במעין אוננות מוזיקלית שנצפית לעיתים במחוזות ה-Progressive בה היכולת גוברת על הכדאיות. בסוף השיר, הליריקה עוברת לצעקות איומים על ה-Homunculus התאוותנית שעתידה להישרף ומזכירה רגע מאוד חזק בסדרה. למרות שהשיר נגמר במעין Fade-out, התחושה החזקה שמתקבלת מהסצינה נשארת איתנו גם לאחר תומו.
לאחר שעברנו דרך שאר שירי האלבום ועד הרגע שהגענו לרצועה האינסטרומנטלית Ouroboric אשר חותמת את האלבום, כל שארית האנרגיה שלנו יוצאת על קטע מטאלי טכני נאו-קלאסי נוסף אשר לא שוכח להיות מלודי ולבסוף אנחנו נושמים לרווחה לאחר רגיעה. בתור אדם שלא חובב גדול של סוגת ה-Technical Death, האלבום הזה הפתיע אותי מאוד. אולי זה בגלל שזה לא אלבום Technical רגיל. אולי בגלל החיבור החזק למלודיה ולקלאסיקה או בגלל ריבוי הכלים המלודיים אשר ממשיכים זה את זה. אולי בגלל הנגיעה המקורית בסגנונות שלא הייתי מצפה לשמוע באלבום הסטנדרטי שבסוגה. אולי בגלל נוסטלגיה מהליריקה. אולי בגלל הפקה מוזיקלית חדה ומדויקת שמביאה סאונד נוצץ ומודרני. מצד שני, ברגע שאני לוקח את כל אלה כנתונים, נשמע כאילו רוב השירים נכתבו תחת סוג של נוסחה שהריצו שוב ושוב. אין שירים כוכבים באלבום הזה או הבדלים ענקיים בין שיר לשיר. הנטייה לשלב מהכל בכל אחד מהשירים גורמת ללהקה קצת לגבול ב-one trick pony, כשהטריק הזה הוא אחד מרשים מאוד. לא הרגשתי בנייה או תהליך שאני עובר ככל שהאלבום מתקדם ולא נראה שסדר השירים באלבום באמת כזה משנה. ההברקה העיקרית פה היא בהקשר לרעיונות חוץ מוזיקליים ש-Fullmetal Alchemist הביאו איתם. אם נסתכל על האלבום בתור הזדמנות לחזור לסיפור ישן במדיה חדשה, מדובר באוסף מוזיקאים מוכשרים מאוד שהצליחו להסתכל על הסיפור, לפרק אותו לגורמים, להרכיב אותו מחדש ולהציג לנו אותו מחדש – שונה אבל דומה.