Evanescence – Fallen

כמה פעמים יצא לכם לשמוע שיר ב-MTV בשעות אחר הצהרים ולהגיד "זה מטאל טוב! אני חייב את הדיסק!", אני מניח שלא הרבה, או בכלל אף פעם. אך מי אמר שאין הפתעות בתחום המוזיקה החדשה? ושגם להקה שפופולאריות בערוצי הטלוויזיה וברדיו לשם שינוי (כולנו יודעים שקשה למצוא שירים שאנחנו אוהבים בכלי התקשורת) יכולה להיות ממש טובה. ולפני שתחשבו שאני מדבר על השיר החדש של כריסטינה מגעילרה, או לינקינג פורק תרשו לי להציג בפניכם את הרכב הרוק-גות' החדש – Evanescence, או בעברית – "העלמות" (אפל, לא?!).

אני בטוח שרובכם שמעתם על ההרכב הזה, בין אם זה דרך פסקול הסרט Daredevil, שם הלהקה הוצגה לראשונה בשני שירים מצליחים, או בין אם זה דרך כלי התקשורת השונים שלא מפסיקים להשמיע את הסינגל הלהיט שלהם – "Bring Me To Life", עם זאת שקופצת מהגג (ומי מאתנו לא חשב לעשות את זה?). אך האם מלהיט אחד, שגם מאד פופולארי בין קהלי יעד שונים, אנחנו המטאליסטים, יכולים להרשות לעצמנו לשמוע את האלבום המלא של הלהקה? מיד תגלו…

"Fallen" הוא שמו של אלבום הבכורה של הרכב הניו-מטאל האמריקני. וכבר משמיעה ראשונה, תרגישו שממש לא התאכזבתם. לכל שיר באלבום יש מגע שונה ובכך עוצמת החוויה מהשמיעה רק משתפרת מרגע לרגע. האלבום נפתח בשיר "Going Under" המזכיר את הסגנון הכבד של Lacuna Coil ומציג לנו את הסולנית המדהימה Amy Lee שכבר עלתה לרמה בינלאומית, ולא מביישת הן במראה והן בכשרון אפילו את מלכת הגות'-מטאל – Tarja (מ-Nightwish) וזמרות אחרות ומצליחות כמו Tori Amos. לאלה שחושבים על שיתוף פעולה בין סולן לבין סולנית, תמחקו את האפשרות הראשונה, מכיוון שרק בשיר "Bring Me To Life" הסולן האורח – Paul McCoy מנקה טיפה את האווירה האפלה של שאר האלבום ותורם לקצב השיר בדיאלוג-שירה מרשים במיוחד.

האלבום כולו סובב, כיאה ללהקה אפלה שכזו, סביב הכאב, האפסות, הייאוש והצורך בגאולה. יחד עם ביצועי הגיטרה המכאיבים (לא במובן הרע) של Ben Moody ו-John LeCompt והתיפוף הכבד של Rocky Gray ניתן בהחלט להרגיש את כל הסבל הזה דרך השירים. ובהמשך האלבום אף מצטרפים ללהקה מוזיקאים אורחים כמו קלידנים, אנשי סימפוניה ואחרים, שאולי מפחיתים מאמינות הלהקה אך בזכות Amy Lee זה לא ממש משנה. הוכחה לכך תמצאו בשיר "My Immortal" ובשיר "Hello", שבהם בהחלט ניתן להרגיש את העוצמה שלה ללא מרכיבי הרוק, בבלדות מדהימות במיוחד. שאר השירים באלבום תורמים כל אחד באופן שונה לאווירה, "Everybody's Fool" המלנכולי, "Haunted" האפי והכבד, "Tourniquet" עם הפזמון הנהדר והקצב שממשיך להשתנות גם בשירים הבאים בצורה מיוחדת מאד. והליריקה בהחלט מוסיפה לעניין. רק תקראו את מילות השיר "Imaginary" ותשאלו את עצמכם מה לעזאזל עבר על הכותב באותו רגע. השיר האחרון "Whisper" מכניס יותר את המרכיב הסימפוני עם כינורות ומקהלה ובכך מסיים את סופת הרגשות של האלבום בהדרגה.

אם אתם עדיין לא בטוחים האם לשמוע את האלבום, שתוך 5 שבועות זכה בתקליט זהב, נכנס לראש טבלת המכירות ברחבי העולם, וצבר פופולאריות רבה… רגע, אני מניח שכבר השתכנעתם. אמנם "Fallen" מאד כבד לאוזן לא מתאימה, וחלקכם אף ישנאו את הניסיון לחקות להקות כמו Nightwish, The Gathering ו-Lacuna Coil אך לאלה שמעט מסוקרנים אני ממליץ לשמוע את כל 11 השירים של האלבום ואז להחליט. וזה צריך ללמד אתכם, שלא כל דבר חדש זה רע, וששיר אחד וקופצני שבנות 11 (בלי להעליב) מקשיבות לו כל הזמן לא בהכרח צריך לשקף את כל האלבום. ותחשבו על זה… מוהאהאהאהא!