Evildead – United States Of Anarchy

05/11/20
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Descending
  2. Word Of God
  3. Napoleon Complex
  4. Green House
  5. Without A Cause
  6. No Difference
  7. Blasphemy Divine
  8. A.O.P. / War Dance
  9. Seed Of Doubt
  10. Planet Claire

בואו נתחיל שמבחינתי EvilDead הם אחת מלהקות ה Thrash האולטמטיבית של שנות השמונים.
אני יודע, הם לא Anthrax ולא Megadeth וגם לא Slayer, אבל היה משהו בשני האלבומים היחידים שהוציאו שהיה תמצות מדויק של כל מה שאהבתי בז'אנר – החל מהעטיפות של Ed Repka, חלק בלתי נפרד מהז'אנר בשנות השמונים, דרך הסולן החצי מדקלם חצי צורח, אבל בלי קול מעצבן, ריפים חזקים, לידים מלודים, הפקה מוצקה – וטקסטים פוליטים/חברתיים.
מעבר לכל זה? הם פשוט כתבו שירים טובים.

פשוט תקשיבו לשיר הנושא של האלבום בכורה – Annihilation Of Civilization, וכן, אפשר ליחס חלק מההצלחה למפיק Casey McMackin, שהיה אחראי בין השאר לסאונד המעולה גם שלהם וגם של Nuclear Assault וכמובן גם ל Peace Sells של Megadeth.

אז עברו 29 שנה מאז צאת האלבום השני של הלהקה – והלהקה התפרקה, כמו שקרה לרוב הרכבי ה Thrash של שנות השמונים כשז'אנרים כמו ה Grunge דחקו אותן החוצה מחברות התקליטים שלהם. בזמן הזה חברי הלהקה היו פעילים ברובם, הסולן פיל פלורס שר גם ב Abattoir, המתופף והגיטריסט פעלו בהרכב Anger As Art, הגיטריסט השני Juan Garcia הפך למפיק מטאל מבוקש והגיטריסט הנוכחי של Body Count – אבל אני, ואני מניח שגם לא מעט חובבי הז'אנר אחרים – ייחלנו ליום חזרתם ללהקה המקורית.

וזה קרה!
לפני כמעט שנה פורסם שההרכב שוב מתחיל להתניע, ולאחר כל מיני עדכונים פחות משמעותיים, קיבלנו סוף סוף סינגל בכורה – ועכשיו, גם את האלבום המלא United States Of Anarchy.

מה התוצאה?
בגדול, בדיוק מה שציפיתי ורציתי. המשך טבעי לחלוטין, כמעט בלתי מופרע של 2 אלבומיה הראשונים של הלהקה. בוא נתחיל מזה ש Ed Repka חזר לעטיפה – וזה כבר מבורך, אבל מעבר לזה הריפים, Thrash משובח, הסולן – נשמע כמעט זהה, גם אם קצת עבה ומבוגר יותר – הסאונד, טוב ומלוטש (צפוי בהתחשב בכך ש Garcia הפיק), והשירים – קצרים, קולעים וכרגיל עם טקסטים פוליטים וחברתיים מושחזים.

השיר הראשון הוא Thrash אמריקאי אופייני וטוב, אבל כמו באלבום הבכורה – דווקא השיר השני הוא החזק יותר, Word Of God הוא כבד, מהיר, והטקסטים שוב נותנים בראש כמו שהז'אנר ידע לתת בתקופה הקלאסית שלו. הגיטריסטים נשארו משובחים, ובקצת יותר מ 3 דקות ההרכב קולע בול בכל הנקודות החשובות.

השיר החזק ביותר מבחינתי הוא Greenhouse שנוטה יותר לכיוון Crossover והשפעות Pאנק, ממש כאילו נשלף משנת 1988, חיבור קצר של כל היסודות שאני אוהב ב Thrash של הלהקה, כולל ה Gang Vocals הידועים.

אם יש לי טענה כל שהיא לאלבום, היא שרמת החזרה העצמית קצת מודגשת מידי, יש לא מעט שירים שפשוט נשמעים אותו דבר מידי. אבל יציאה אחת שהגניבה אותי הגיעה דווקא בסוף האלבום כבונוס טארק – קאבר לשיר האינסטרומנטלי Planet Claire של ההרכב B-52, שרוב ניצולי שנות ה 80 מכירים כהרכב פופ אבל היו במקור הרכב New Wave שהחל דרכו עוד באמצע שנות ה 70.

בקיצור, נהנתי, אפילו מאד, למרות החזרתיות. זה קצת הרגיש לי כאילו לא התבגרתי ב 30 שנה מאז ששמעתי את המוזיקה הזאת בפעם הראשונה.