Evile – Infected Nation

לאחר אלבום בכורה מאד מוצלח הצליחו Evile להחזיר עטרה ליושנה. היי, רואים? אמרתי את זה. באותיות ברורות וזכות – חברי Evile באו לעשות משהו שכשהוא היה באופנה הם היו בגדר גנון. בניסיון להעלות באוב את ז'אנר הת'ראש מטאל, כן, כן, אותו ז'אנר שאנחנו אוהבים, ומוחזק בחיים רק בזכות אגדות בנות 25 שנה, Evile קמו והחליטו לקחת את העניינים לידיים. זה לא שלא היה ת'ראש מטאל חדש בשני העשורים האחרונים. פשוט אף אחד לא הביא אותו למרכז התודעה עד Evile. טוב, אולי להוציא את Municipal Waste שיותר נושקים לקרוסובר, יותר כיורשים של D.R.I מאשר Slayer.

אבל אם בענייני ירושה עסקינן, אז אין לי ספק את התפקיד של מי Evile באו לקחת. הם כיוונו באלבום הראשון לערבב בין Metallica, Exodus ו-Slayer, והלך להם ממש לא רע, אבל גם מאד מהר דבקה בהם התווית שהם לא עושים משהו מיוחד. חכמה גדולה להדביק תווית על להקה שעושה ז'אנר שכל כולו רטרו, אבל כנראה על מנת להוכיח ללייבל הקשה שלהם Earache, שהפך אותם די במהרה לאחד ההרכבים הגדולים ביותר בז'אנר מבין הצעירים, אם לא הגדול ביותר (שניים, שוב, רק ל-Municipal Waste) – הם היו צריכים לנער את התוויות האלה, ולהוכיח ש-Evile היא להקה בפני עצמה. בלי שום ניסיונות להעתיק את הטיטאנים של התחום הזה.

אלבומם הראשון של Evile האנגלים הוא קצת טמבלי מבחינת מלל, אבל מצוין מבחינת ריפים. עם הפקה דחוסה, שקורצה לא מהדיון של "זה מודרני / זה מסורתי" אלא פשוט הפקה מצוינת (מידי האיש שעשה את הקלאסיקות האמיתיות של Metallica, כבדרך אגב). שירים טובים, סולואים טובים, ריפים טובים, מה עוד היה צריך מלהקת ת'ראש מטאל? מקוריות? לא באמת בבית ספרנו. אבל כנראה שלא כולם חונכו תחת היד הנוקשה של הת'ראש האמריקאי, והתלונות לא איחרו לבוא, ובישרו בשורה אחרת. "שמעתי את זה לפני 20 שנה, אין טעם שאני אשמע את זה עכשיו שוב פעם" או "אם אני ארצה ת'ראש קלאסי אני אקשיב ל-Hell Awaits, למה שאקשיב לכמה ילדים שמרגישים בגדול כאילו הם ב-1987?" היו הביקורות הקבועות שהלהקה הזו קיבלה ממבקרי מטאל שת'ראש מטאל אינם בראש מעייניהם, ובכלל, כל גל הת'ראש המחודש הזה עושה להם קצת רע בבטן, עם כל הכבוד לנושא הטעם והריח.

Evile לקחו את הביקורות האלה קצת יותר מדי ללב. אלבומם החדש, Infected Nation, ניסה לתת לכל גל הת'ראש המחודש הזה קול טרי, שונה. אבל בעוד שהסגנון קצת השתנה לשירים יותר ארוכים, יותר מורכבים אך פחות מהירים, לצערי איכות השירים מבחינת עצמם לא עמדה בסטנדרט של הציפיות. שוב פעם Evile חברו אל שם דבר בנושא המטאל המסורתי. הפעם לא בנושא ההפקה, אלא דווקא בנושא העטיפה, Michael Whelan, אשר עיצב את האלבומים האלמותיים של Sepultura ו-Obituary. העטיפה, שזועקת "אולדסקול" בקול ניחר, היא בהחלט אחד היתרונות הבולטים של האלבום כמוצר מוגמר, ולא סתם כרשימת קבצים על המחשב.

שיר הנושא הוא השיר הפותח של האלבום, וכבר פה מגלים את שינוי הסגנון של ההרכב. הסולן \ גיטריסט Matt Drake החליף את שירת הת'ראש המסורתית יותר שבה הוא דבק באלבום הבכורה במין קול צרוד יותר, מנסה לשמור על קו תפר מסוים בין Max Cavalera ב-Arise למה שנשמע הכי קרוב לשירה של Burton C. Bell ב-Fear Factory. זה לאו דווקא גרוע, זהו טוויסט מעניין על הנטייה שלו לדבוק בקול היבש בצילו של Tom Araya מ-Slayer, אבל זה לא מספיק כדי למשוך את כל האלבום לעניות דעתי. ישנם שירים שבהם השירה ממש הופכת לגורם המעיק, ולא מעט משום ש-Drake מתעקש לדבוק בה באופן מרגיז ובלתי-דינאמי. אולי הוא עושה זאת על מנת להקל על תפקידי השירה, שאותם הוא צריך לבצע ביחד עם הנגינה, אבל מבחינתי זה ירידת רמה קטנטונת.

מצד שני, הנגינה שלו ושל האחרים השתפרה פלאים. אנחנו מדברים פה על סולואים משוגעים ומדויקים, מלודים באופיים אבל לא יותר מדי, ובדיוק קולעים למה שהסגנון הזה צריך. הבעיה מצד שני היא הסחבת הכללית של השירים, שכן כולם ארוכים באופן מרגיז. יש פה שיר אחד שמתקתק מתחת ל-5 דקות, ובמוזיקה אינטנסיבית כמו ת'ראש מטאל זה ממש אורך הגלות. Evile רחוקים מלהיות בעלי היכולת לחן הפנומנאלית של Metallica הקלאסית מכדי להרשות לעצמם להישאר על אותו בית-פזמון לאורך זמן כה רב, וחלק מהסיבה שהשירים ארוכים, זה שהם פשוט איטיים יותר. להוציא את הבנייה המלודרמטית של שיר הנושא הפותח שמביאה עימה ריפים מהירים וכסאח מגניב, שעוצר רק בשביל פזמון במיד-טמפו, כמעט כל השירים איטיים באופן ניכר, גם מהאלבום הקודם (שלא היה שיא המהירות לעומת להקות אחיות בז'אנר הת'ראש המחודש כמו Gama Bomb ההיתולית, או Hexen המוזיקלית יותר) וגם באופן כללי ללהקות בז'אנר, אז והיום.

יש פה יותר מדי שירים שאינם עומדים בסטנדרטים של האלבום הראשון, והיחיד שממש בולט לטובה הוא שיר הנושא, שמאחוריו מזדנבים שירים טובים בהחלט כמו "Plague To End All Plagues" או "Devoid Of Thought" אבל לא מגיעים בתכלס לקרסולי האלבום הראשון. השיר הכי טוב באלבום, בסופו של דבר, הוא דווקא היציאה האינסטרומנטאלית הממש ארוכה, "Hundred Wrathful Deities" שחותמת את האלבום ונמשכת יותר מ-11 דקות. שם הלהקה באמת מרהיבה את שיאה, וללא הנטייה המעצבנת של Drake להמליח את השיר עם שירה שאני פשוט לא שלם איתה. השיר הזה בולט לטובה גם מבחינה מוזיקלית וגם בלי חסרונות אמיתיים בהתחשב בסוגו, מכת ת'ראש אינסטרומנטאלית ואפית במיוחד, כן-כן, על תקן "Call Of Ktulu" שכזה, רק פחות אווירתי ויותר נותן בראש.

אין ספק שיחסית לאלבום שני, מדובר במוצר איכותי ומרהיב. לא כל הלהקות הללו מגיעות למידת ההשראה ומצליחות לטפס על האלבום הראשון ומעבר לו, ובהתחשב בעובדה ש-Evile עשו כל מה שביכולתם כדי לעשות אלבום שיהיה שונה בתכלית מאלבום הבכורה, שונה בתכלית מהלהקות שעליהן הם גדלו, ועדיין לחלוטין במסגרת הז'אנר – לדעתי המשימה הוכתרה בהצלחה. מצד שני, אני מאמין שבמידה והלהקה הזו אכן תעלה ותטיב עימנו במוזיקת ת'ראש מטאל משובחת עוד שנים רבות, Infected Nation יהיה החוליה היחסית חלשה ברפרטואר. לא נסיים בלי לומר מילה אחרונה על Mike Alexander, בסיסט הלהקה אשר נפטר ממחלה מבלי באמת להספיק ולקדם את האלבום באירופה. הלהקה הספיקה בדרך נס למצוא בסיסט ואח שימלא את החלל, והם עוד צריכים לתת את הדין וחשבון שלהם לעצמם בנוגע למתי להספיק ולהתאבל על אובדנו, די בדומה לכך ש-Metallica היו צריכים להתאבל על מותו של Burton. את סיבוב ההופעות שלהם עם Warbringer האמריקאית ו-The Fading הישראלית הם צלחו באופן משגע, ומן המסתבר Infected Nation אכן הספיק לדלוק כאש בשדה קוצים בקרב מעריצי הלהקה. אז אולי הבעיה היא בעצם רק אצלי.