Exhumed – Anatomy Is Destiny
מאזושהי סיבה, מתעקשת אומת המטאל העולימת לסלוד ולגדף את עולם הגור\גריינד על סוגיו השונים, סלידה השקולה לסלידת הקהילה הנוצרית מתינוק שהוטבל בטעות במי-שופכין.
ט'ראשרים בעלי הליכונים, בלאקרים המאיירים את קירות מערותיהם בציורי קיר קשוחים ופרמיטיבים ושומעי-ברוטאל-דת' המשקים את גינות הירק שלהם בבשר טחון, מסרבים לקבל את הצליל השולט באספקטים השונים של סגנונותיה של ההכללה הנקראת "להקות gore".
אולי לאחר הפיכתה של ממציאת הסגנון הרשמית, קרקאס, ממפעל זוועה חריג ללהקת דת' רגישה ומשכילה, הוכיח את נחיתותו של הסגנון בעיני שומעי המטאל האחרים, שגירשו את קהילת הגור אל תוך מחשכי- נצח, וקבעה כמה קביעות בלתי רציונאליות בעליל- נהימות חייתיות- הגיוני ביותר ואף רצוי. גרגורים נמוכים ומבעבעים- מוזר, חריג, בלתי קונבנציונאלי.
גיטרות ברוטאליות ובשרניות- IN. דיסטורשן עמוק וצורם- out.
הקלטות דלות תקציב במערות- מגניב. הפקה דלת תקציב באסלות- מגעיל.
מה, מה למען השם (אם יורשה לי) קובע את הקו שבין קיצוני למטופש, שבין חייתי לבבוני?
להקות דת' אין ספור מזמרות על ניסור וביתור, אך כאשר מדובר בלהקות דת'-גור-גריינד, לפתע הכל אינפאנטילי מדי. ולא משנות להקות בעלות רמת טכניקה איכותית\ שירים מורכבים\ ברוטאליות לשמה, ומהירות אור- אתה מגרגר כמו חזיר? חזור לדיר, אתה מחוץ למועדון. כאן כולנו אנשים משכילים, שעושים מוזיקה, שרים על זוועות רציניות, ונוהמים כמו חיות בוגרות.
לא ברור, לא ברור בכלל. וכך נשארת לה אומה מוזיקלית שלמה במחתרת, רדופה ובזויה, ממשיכה בדרכה לעסוק בצואה ובזוועה, בשקט, רחוק מאור הזרקורים. אינני מתולנן, חלילה, שכן מדובר בתעשיה פורחת ועשירה, שבה לא יחסר לחובב הסגנון דבר עד יומו האחרון, אך עדיין, עולה השאלה, מי שמך, בחור, להגיד לי מה ברוטאלי ומה תת רמה.
Exhumed הצליחה, בלווית עוד להקות מספר, לפרוץ את גבולות הגטו הצואתי, ולבקוע אל אוויר העולם מתוך הסצנה הסגורה והמבודדת. להקות דומות אליה ואולי אף משובחות ממנה נותרות בעילום שם, ידועות רק למביני דבר, בעוד שאקסיומד נחשבת ללהקה לגטימית בעולם המטאל הברוטאלי והמתפתח, ובין הלהקות הידועות בסגנון. נכון הדבר שלא מדובר ב-goregrind טהור, חורני וצואתי, אלא במשהו שחברי הלהקה מגדירים כ-gore metal, עוד סגנון המצטרף לרשימה ארוכה של סגנונות אינסטנט שממציאות לעצמן להקות רבות ברחבי העולם בעלות עודף דמיון, ולעיתים מעט מדי כישרון.
ה-gore-metal הנ"ל הינו מעין עיסה הכוללת בתוכה כמויות מגוונות של goregrind, death-grind, ודת' שוודי ישן נושן. כן, קרקאס, זהו בדיוק. כך אנו מקבלים צווחות גבוהות המכות בראשינו ללא הרף, נהימות כה נמוכות עד כי הן מנקות את הרציפה תוך כדי גרגרון, ריפים ברוטאליים לצד ריפים שוודיים ומלודיים מעט, סולואים פתלתלים ואווירת כסאח מנסרת ומחוררת. ההפקה מקצועית, כיאה ללהקה החתומה ברילפס רקורדס, אחד מהלייבלים הגדולים בתחום הגריינד והדת'. מיינסטרים- gore שכזה, שגם חובבי סגנונות אחרים יכולו להתחבר אליו בלי בעיה, בניגוד ללהקות אחרות בסגנון, שאולי יהוו רף שאין לעבור בשביל מחפשי ה"איכות" וה"רצינות"… ההפסד כולו שלהם.
Exhumed מניפים את הדגל בשביל כל להקות ה-gore- להקה שהצליחה לקבל כבוד כלהקת מטאל העוסקת סגנון זה. אולי בשל הדימיון לקרקאס, אשר רבים כ"כ שומרים לה אמונים, ואולי בשל המלודיות היחסית שנובעת מעירבול הסגנונות של הלהקה.
אך עדיין, מדובר בהשיג לא קטן, שכן כה רבים מתנכרים לזכות הקיום של הסגנון בו מתגאה הלקה, עם שם שיר בשם IN the name of gore, לא פחות ולא יותר.
אז אקסיומד לקחו על עצמם את תפקיד שגרירי הגור בתחומי העולם החופשי. נו מילא.
בסך הכל, מדובר באלבום נחמד עד משובח, המעניק למאזין רגעי הנאה לא מעטים, גם ברגעים שבה מתפרצת מעט מלודיה לעניין, מדובר במלודיה על צידה החיובי יותר, השוודית הישנה, לא זו הגורמת להקאת סוכר מחורים רנדומאליים בגוף המאזין.
אין טעם להלל ולשבח את אקסיומד יתר על המידה, כיוון שבאמת קיימות טובות ומהנות ממנה בתחומי הסגנון. אך בראיה אובקטיבית, בהזכר בטעמי המוזיקלי לפני גילויי בתחומי הגריינד, מדובר באלבום דת'-מטאל פיצוצי בהחלט, המאכיל בבורטאליות את הקשוחים בהרכבי הברוטאל דת' ברחבי העולם.
אולי בעוד הרבה שנים, לאחר שתחומי המוזיקה הרעשנית יגיעו למקומות שאוזן אדם באמת תהיה אומללה בנסיונותיה להתמודד עימם, אזכר בערגה באלובמים ובהרכבים כגון אלו, שאולי היוו את תחילת עידן הפתיחות לברוטאליות מסוג אחר.
כן, נסיים אולי בנימה היפית משהו, הקוראת לשומעי הברוטאליות לפתוח את אוזניהם ומחשבותיהם לצלילים חדשים, לגרגורים שונים, שאולי הם הם העתיד של המטאל הכועס באמת.
כן כן, שירים על קרביים מעוכים, גרוגרי חזיר דוחים, גיטרות בעלות צליל של שפשוף פרצוף על אספלט טרי ובאס הנשמע כמערכת הביוב של מדינת ישראל בעת תקלת מערכות. זהו זהו העתיד…. אבוי.