Exodus – Exhibit B: The Human Condition

כשאומרים לי "אלבום מטאל טוב" אני לא מצפה לנסים ונפלאות. אמרתם מטאל ואמרתם טוב? האסוציאציה שעולה לי אוטומטית היא מוזיקת מטאל שתיתן לי בראש ותגרום לי לנענע את הצוואר מעלה-מטה כמו טמבל מבסוט עד השמיים. לפעמים יש אלבומי מטאל טובים שלא גורמים לי לעשות את זה. לפעמים המלודיה הכובשת, או הרעיונות המוזיקליים המהממים, מחליפים באופן גורף את אלמנט ה"לתת בראש". בעשרים השנים האחרונות חוקי המטאל השתנו לאין שעור. פתאום לנגן הכי מהר, הכי חזק ולשיר הכי מפחיד לא אומר אוטומטית שהלהקה שלך טובה יותר מהאחרות. פתאום צדדים נוספים התפתחו והקהל נהיה יותר תובעני. יש שקוראים לזה בגרות, יש שקוראים לזה פלצנות. אני מעדיף לקרוא לזה שינוי.

לפעמים אתה משתעמם ממה שאתה מקבל מדי יום, ואחרי עשור עד עשור וחצי של מוזיקת מטאל רתומה לרצועות עור ומסמרי ברזל, אתה מחליט לגוון עם כניסת האלמנטים הגותיים למשחק (בין אם זה בבלאק מטאל או בדום מטאל), שירה נשית, קלידים, ואיפור מגוחך רק כדי למשוך תשומת לב. מצידו השני של המתרס המוזיקה הקלאסית לקחה בחזרה את המושכות אל הפאוור מטאל, כשהשפעות של אומנים כמו ויואלדי ופאגניני השתרשו עמוק ברנסנס המטאל המלודי עם סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. יש אנשים שפשוט החליטו שאין טעם לגוון, והתגרשו מהמטאל, אם זה בהתחלה דרך התפרפרות עם הגראנג', הפופ-פאנק והרוק האלטרנטיבי, או עד גט עם טראנסים וראפ.

פעם היה טוב, היה פשוט, היום יש אינטרנט ו-Math Metal ובלו-טות'. ובתקופה כזו הכמיהה למקורות בוערת כל כך חזק אצל חלק מהחברותא של המטאליסטים הותיקים, שלפעמים אפשר ליצור יצירה מוצלחת דיה כדי שתעפיל באופן מובהק על היצירות הקודמות שלה. ל-Accept זה קרה לאחרונה. גם ל-Heathen. אבל מה עם Exodus, שהמציאה את עצמה חצי מחדש בתנאי כסאח מחודשים שצריכים לתת מאבק מרשים נגד סגנונות מטאל חדשים וכבדים בהרבה – האם היא עדיין מצליחה לגרד (ולמעשה לפצוע ולרסק) את הניורונים במוח שצמאים לכסאח מטאלי? במהלך השנים האחרונות Exodus חזרה לחיים עם אלבום מופתי (הטוב ביותר בעשור האחרון לדעתי, ואחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר בכלל) ב-2004, ואז התחלף חצי ההרכב תוך שנה, כאשר ב-2005 כבר יצא אלבום חדש עם גישה אחרת.

במקום הרכב ת'ראש מטאל ציני שנשען על מסקנות העבר במוזיקת המטאל, נוצר הרכב שהוא חצי ישן חצי חדש (ולכן שנוא על ידי אלה שכמהים רק לישן) במהותו. ת'ראש מטאל נוסחתי כמו של פעם בהחלט נמצא בראש סדר העדיפויות, אבל המינונים ותפיסת הלחן השתנו והתקדמו לפתח העשור החדש, והפכו למודרני יותר. האלבום ההוא היה אגרסיבי מאין כמותו – מה שהביא לסלידה קטנה מהלהקה שלא הייתה נס דגל האגרסיביות המטאלית כמו ש-Slayer או Sodom היו, אך Exodus בהנהגת Gary Holt השילה מעצמה את הישן שלא עבד, והעמיסה חדש קטלני – ת'ראש מטאל מודרני ובועט. זה הגיע באלבום מלפני שנתיים וקצת – החלק הראשון של הסאגה שנקראת The Atrocity Exhibition.

החלק הראשון היה אפל וחולני, עם שירי ענק כמו "Funeral Hymn" ו-"Children Of A Worthless God". המאפיין הבולט היה שירים ארוכים יותר מבעבר, עם שיר נושא שמגרד שוב את ה-10 דקות בכיף. ואז הגיע, אחד ממהלכי הקריירה הגרועים בתולדות הת'ראש מטאל – הקלטה מחודשת של הקלאסיקה (ואלבום הבכורה של הלהקה) Bonded By Blood תחת שם אחר, עם בונוס טראק מיותר. למרות הביצוע שהיה בסדר גמור, האווירה הייתה של אלבום קאברים ללהקה, רק זקן ומודרני יותר לחינם. אז הציפיות מאלבום נוסף של Exodus היו חלשות, עד שהגיע Exhibit B הטרי לשולחן המערכת.

האלבום נפתח עם שיר שנקרא "The Ballad Of Leonard And Charles" – מה שהעלה לכולם סוג של חשד. Exodus ובלדות? הקריירה שלהם נגמרה! אבל אני עוד מהכרותי עם Exodus של לפני עשור וחצי הבנתי שמדובר במקרה הכי גרוע בבדיחה ובמקרה המעולה בדקירה בבטן הרכה עם סכין קפיצית של ארסיות. השיר אמנם נפתח בגיטרות נקיות ועם שטיחי קלידים ברקע, אבל אחרי דקה הוא משתנה לאלימות האופיינית של Exodus. אחרי הפתיח הכבד, הלהקה מעלה את ההילוך בחזרה לאלימות בלתי נגמרת ותוך שתי דקות השיר הופך למטח ת'ראש מטאל אלים ואגרסיבי אודות שני החברים היקרים לציבור האמריקאי ותוכניתם הזדונית לחסל, לאנוס, להשמיד ולהסריט את זה.

בשלוש וחצי דקות השיר עוצר מהכאסח ונכנס לברידג' קטלני שפשוט נועד לעשות בקהל בזמן הפוגו את כל מה ש-Charles ו-Leonard עושים לקורבנותיהם. ה-C-part הוא אחד ה-C-parts הכי טובים שנכתבו בת'ראש מטאל מאז חלוף המילניום, או אולי בכלל. שירת ה-Gana ברקע אמנם מדויקת ופחות חברמנית, אבל תורמת באופן מעולה לשיר הרעיל הזה. הסולואים שבאים ישר לאחר מכן היו נקודה חלשה בשני האלבומים האחרונים מאז שעזב Rick Hunolt, שהיה נכס צאן ברזל בעולמה של Exodus לאחר ש-Kirk Hammet עזב אי שם בראשית תולדות הזמן. הפעם אבל, נראה ש-Lee Altus – גיטריסט Heathen במקור ומאז עזיבתו של Hunolt יורש העצר בתוכנית הגיטרות – הצליח להשתלט על המלאכה ולעשות אותה מצד אחד מהירה ומסחררת ומצד שני עם כמה נקודות מלודיות מוצלחות.

עם הדעיכה של ה-Outro של השיר, וכניסתו של "Beyond The Pale", שהוא נכון לעכשיו על תקן השיר הכי קרוב לשיר נושא, לא שמים לב שכל השירים הם בערך באורך של 7 או 8 דקות בסטנדרט הממוצע שלהם. "Beyond The Pale" עמוס ריפים שטניים ומהירים, ו-Rob Dukes הסולן מתעלה על עצמו בכך שהוא מוריד ממש במעט את האגרסיה על מנת לחדד את הארסיות של המילים. בכלל אם יש מישהו שצריך ציון לשבח על השתלבות מעולה בעולמה של Exodus ללא רבב, זה Dukes – הוא אמנם לא Souza ולא Paul ז"ל יקירינו, אבל יש לו את הגישה הנכונה (שהייתה מאד חסרה כשהצטרף ב-2005) ועכשיו באופן מוכח אפשר לומר שיש לו גם את הקול הנכון (שילוב מעולה של האכזריות של Baloff לבין הציניות של Souza). זה בולט הרבה יותר בשיר "Hammer And Life" – אחד השירים הקצרים והעניינים יותר באלבום, שמשווע להיות ה-"Toxic Waltz" החדש רק עם מוסר השכל של ManOwaR.

השיר הטוב באלבום הוא לדעתי גם פאר הציניות העכשווית של Exodus עם תאור מקרה רצח באוניברסיטה של סטודנט שירד מהפסים. "Class Dismissed (A Hate Primer) הוא בעיטה לביצים של הממסד השאנן של אמריקה וכל כולו מתובל בריפים מהגיהינום ובפזמון קטלני. שירים כמו "Downfall" ו-"March Of The Sycophants" אמנם מוסיפים אש לליבה הבוערת של הת'ראש הנשכני של Exodus, אבל לא מקרבים את הקץ, ולמרות שאינם שירים רעים (ל-"Downfall" יש גם כמה ריפים מעולים בפנים) הם יותר נשענים על הנוסחתיות המנופחת של Exodus של פעם מאשר של Exodus של היום. ריפים שמתגלגלים על כל הסולם, עם קורטוב של מאז'ור פאנקי מה שעושה את השירים האלה כל כך Exodus וכל כך ת'ראש בעולם שבו כולם בורחים לברייקדאונס וגרוב מיותר.

ל-"Nanking" יש את הפתיחה הטובה ביותר באלבום ולאורכו יש תחושה מלודית ששורפת את האף כמו שאריות של אבק שריפה. עם הסיפור מאחורי העיר הסיוטית מהמזרח, השיר מתקדם לאיטו ב-Mid-Tempo כמו נחשי ענק בביצות של סין של פעם, שמתערטלים סביב האונס הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית. הריף הראשי הוא אחד מהריפים החזקים ביותר באלבום והוא מחזיק את כל השיר על הכתפיים, ויחד עם פזמון קליט וקטלני, ברוח של Shovel Headed Kill Machine מ-2005 – מדובר באחד מהשירים הטובים ביותר באלבום כולו. המטעם הרציני באלבום הוא "Burn, Hollywood, Burn" – שיר מהיר וקצר (רק 4 דקות!) שמזכיר מאד את "Forgotten (Lost Angels)" של Lamb Of God, גם בקצב, גם בדינמיקה וגם בטקסט. זה דבר מבורך כי הוא עדיין נשאר בתחומי הת'ראש (מה שגם היה מדובר באחד השירים הת'ראשיים ביותר של Lamb Of God) והשנאה היוקדת והאנטי-מסחרית-אמרקאית של Holt לסצינה של L.A. אז וכיום – פשוט ממתק לאוזניים.

"Democide" הוא שיר עם פתיחה חזקה, שנשען גם הוא כמו "Nanking" על קצב ה-Mid-Tempo אך הוא לא מעניין ברובו חוץ מריף רעיל או שניים. אולי זה בגלל שאין לו סיפור מעולה כמו לרוב השירים באלבום, שמשאירים אותך מרותק לנושא גם אחרי שהמוזיקה מפסיקה להדהד בחוזקה. יאמר לזכותו של השיר שהפזמון החצי-צרחה-חצי-שירה-בייסורים עושה דווקא חסד לשיר (בדומה ל-"Children Of A Worthless God" מהאלבום המלא הקודם) ורצף הסולואים הקודח מעולה גם הוא. השיר הארוך ביותר הוא "The Sun Is My Destroyer"' והוא גם הכבד ביותר באלבום. בדומה לשיר הנושא של האלבום הקודם, גם פה הריפים החולניים והזליגה מעולם הת'ראש מטאל בולטים באופן המוחלט ביותר, אך בעוד שלפני שנתיים השיר נגרר למחוזות ביזאריים – הפעם הוא רק מוקצן לכיוון הדת' מטאל יותר, ואף מארח את Peter Tangtern סולן ומנהיג להקת Hypocricy עם קול השאול שלו (לא של-Rob Dukes חסר לבדו, כפי שהוא מוכיח לבדו בבתים, עם שירת גראולים שעולה ויורדת לצרחה הרגילה שלו).

אחרי פתיח אינסטרומנטאלי בשם "A Perpetual State Of Indifference" שאורכו לא עולה על 2 וחצי דקות, מתחיל השיר האחרון – "Good Riddance" המעולה. מדובר בשיר הכי מהיר באלבום, ואחד מהמהירים ביותר (אם לא הכי מהיר!) בקריירה של Exodus, שכל כולו מיזנטרופיה ושנאת עולם שהולכת ומקבלת מימוש. כיאה למסורת ההולכת ומתפתחת מאז הקאמבק המפואר של הלהקה ב-2004, כל שיר סוגר היה סוג של המהלומה החזקה ביותר באלבום. ב-Tempo Of The Damned היה זה שיר הנושא, כמו כן גם בהמשכו Shovel Headed Kill Machine ושירים אלו התחרו במעמדם בתור השיר הכבד והמהיר באלבום. גם כאן השיר הוא אולי לא שיר הנושא, אבל הוא מהיר כמו הוריקן והוא חותך בבשר עם ריפים של מוות ושירה של כעס טהור, ובל נשכח את הסולואים הטובים באלבום. לאחר הסיום אנחנו נשארים עם הכאוס המוחלט שנשאר אחרי, ועם רגיעה אקוסטית שאמורה להחזיר לנו את פעימות הלב בחזרה לקצב סדיר.

ברי המזל ששמו את ידיהם על המהדורה המוגבלת, מקבלים את "Devil’s Teeth" – שיר בונוס קצר יחסית אודות מלתעות, שאינו מחזיק ברמה של שאר האלבום, אבל הוא קריצה קאמפית לתקופה הקלאסית של הת'ראש שבה לא הכל היה צריך להיות הכי כבד והכי ברוטאלי, וגם מולחן בטעם של פעם באופן מוחלט. בסופו של דבר מדובר באלבום מעולה, האלבום הכי טוב של Exodus מאז Tempo Of The Damned – והאלבום הכי טוב של Rob Dukes (מה שמוכיח שהלהקה רק הולכת ומשתפרת בהרכב הזה, כי זה מה שאמרנו כמעט על כל אלבום שיצא איתו מאז שהוא חבר לחבורה, להוציא את הבושה של Let There Be Blood). מי שצמא למנות ארוכות ועמוסות של מטאל – עם אלבום שאורכו פאקין שעה ורבע של ת'ראש מטאל טהור, אגרסיבי, בהפקה נוצצת של Andy Sneap, והמשך ישיר ומשופר למה ש-Exodus עושים מאז שהם חזרו – יקבל פה את האלבום של החיים שלו. מי שרק רוצה את אלבום השנה לשנת 2010 ביחד עם ה-Heathen החדש (והקשר של Lee Altus לשניהם הוא כבר מזמן לא בגדר חשוד), בהחלט ימצא על מה להתענג פה.