Exodus – Tempo Of The Damned
- Scar Spangled Banner
- War Is My Shepherd
- Blacklist
- Shroud of Urine
- Forward March
- Culling the Herd
- Sealed With a Fist
- Throwing Down
- Impaler
- Tempo of the Damned
מכירים את התחושה שאתם יושבים לכם לתומכם, מצפים למשהו ממש טוב שאמור לצאת, נאמר סוף אוקטובר, ופתאום מכה בכם משהו איכותי לא פחות מכיוון לא צפוי לחלוטין? אם כן, אז כנראה אתם מכירים אותי, שעודני יושב ומחכה לאלבום הבא של האגדה החיה Testament, כשלפתע חולפות אוזניי על צליליהם האחרונים של אחותה וחברתה מהתיכון, Exodus, אתם יודעים – אותה בחורה לא הכי פופולארית, קצת שמנה, שיער מקורזל שלא הרבה אהבו חוץ ממכם, ולא שמעתם ממנה משהו חי מאז 1992? כן, ההיא.
אז יאללה, אני מאד מקווה שאני לא צריך להציג את אקסודוס ואלה שלא מכירים יעשו כאילו הם מכירים ולא יקראו את הפסקה הבאה. הלהקה הזאת היא כנראה להקת הת'ראש מטאל האמריקאית הראשונה למעשה, כן לפני מטאליקה וסלייר, אם כי אלבומם הראשון יצא שנתיים אחרי שתי הגדולות האלה. בהיותה ותיקה יותר לאו דווקא אומר שהצליחה יותר, ולמעשה הגיטריסט המוביל הראשון בלהקה, בחורצ'יק נשי בשם קירק האמט החליט לנטוש לעזרת מטאליקה אחרי גירושו של מר מאסטיין.
הלהקה המשיכה מאז ועברה שני אלבומים עם הסולן פול באלוף שעזב את הלהקה מסיבות השמורות לו והוחלף על ידי סטיב "זטרו" סוזה, סולנה המקורי של The Legacy, שלימים תהיה מוכרת לכם כ-Testament. ככה הביאה הלהקה 3-4 אלבומים, בתקופה מאד פושרת עבורה אחרי יצירת המופת של כל הזמנים שפתחה את כל הרעש והצלצולים האלה, שנקראת Bonded By Blood, ללא ספק אחד מ-10 אלבומי הת'ראש מטאל הכי חזקים שיש אי פעם.
האם אפשר להתעלות על זה? הלהקה חשבה שלא. ב-1992 הם סגרו את הבאסטה ופתחו מחדש ב-1997 עם אלבום הופעה חיה שכלל את מר בוסטף על המיקרופון מחדש, עם חומר רק משני האלבומים הראשונים. ואכן הלהקה חזרה, עם כל מה שכרוך בכך, הופעת איחוד יפה בוואקן 2002 והכרזה קצת רופפת על תחילת כתיבת חומר לאלבום חדש שיצא, מי יודע מתי. אבל הרבה חרא אכלה הלהקה מאז. מר באלוף נפטר בסוף 2002 מהתקף לב, יהי זכרו ברוך. סוזה ניגש בתחילה להשלים את מלאכתו אבל טאקלים עם הלהקה אמרו שהם לא מעונינים בו והם מעדיפים מישהו אחר. בסופו של דבר הוסדרו העניינים וסטיב סוזה הוא הסולן של אקסודוס, באלבום ועד הלום.
מספיק עם חפירות היסטוריה! הגיע הזמן לעסוק במעדן האמיתי. אז אלבומם של אקסודוס יוצא אוטוטו ואני הייתי חייב לשים יד על החומר המשגע הזה. אז הזמנתי בהזמנה מוקדמת מניוקליר-בלאסט (חבר'ה טובים בסופו של דבר) ולא יכולתי לתת לכם לחכות. אקסודוס – Tempo of the damned, הוא נכון לעכשיו הדבר הכי טוב ששמעתי מאז Testament – The Gathering. האלבום הזה הוא למעשה כל מה שביקשתי אי פעם בת'ראש מטאל על נוסחתו האמריקאית, ולא אני לא מגזים.
האלבום נפתח בשיר שנקרא Scar Spangled Banner. כמה אירוני להרביץ פתיח עם אנטי-תזה מוחלטת לכל מה ש- Iced Earth ,ההרכב המוביל כיום בהבי-מטאל האמריקאי, מהלל ונפעם ממנו. השיר הזה, "דגל מקושט בצלקות" הוא אולי השיר הכי אנטי-אמריקאי ששמעתי מפיה של להקה אמריקאית מכובדת. אפילו פנתרה בשיר Underground in America לא נשמעו כל כך כועסים על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. סטיב סוזה נשמע כהרגלו, אותו בחורצ'יק שמנמן עם הרבה אגרסיות לשחרר, על העולם ואישתו המנוחה, זועף בפזמון הקליט (המגובה על ידי שאר הלהקה שצועקת את השם "אמריקה" רק כדי לחמם אותו עוד יותר) על חסרונותיה העצבניים של ארצות הברית ומסנן משפטים על כל הגועל נפש שהיא סוחבת מאחוריה ועל גלימת הצדק הפואטי שהיא מייצגת. "ליברטי" עאלק.
השיר השני הוא החזק יותר באלבום, אחד מהם בכל אופן, לא עוזב לרגע אחרי הפתיח המשסע של "דגל מקושט בצלקות" ואפילו נשמע ת'ראשי יותר ממנו! War Is My Shepherd הוא שיר קצת יותר איטי ועדיין כבד כמו פצצת מימן עם פיוז קצר. השיר עם הליריקה הטיפיקלית למדי עדיין מוגש על מגש חלוד של ציניות נוטפת ארס, מסופק על ידי קולו הרוגז והלמעשה מעורר חימה של סטיב "זטרו" סוזה, שנשמע כאילו הוא באמת מנסה לעצבן אותנו בכוונה. אבל פה השמנמן הפתיע אפילו אותי, בפזמון שרואים שפשוט ישב עם אלוהי המטאל מס' 1, הלא הוא צ'אק בילי, סולן Testament והר-אדם בזכות עצמו, והבין איך לשיר ת'ראש מטאל לפי הספר. קולו המאנפף (AC/DC משהו רק בת'ראש מטאל, אם תרצו הסבר למי שלא שמע) נהייה פתאום נמוך וצורדני אף יותר – לא, לא נהמת גרואל כמו של דת' מטאל – אלא גיוון מפתיע, יותר כמו איזה נביחת הארדקור של Hatebreed או Lamb of god. הצמרמורת שעברה לי בגוף ברגע ששמעתי את זה שיתקה אותי לאיזה רבע שעה. כן, האיבר היחיד שזז לי היה האישונים הרוטטים והאצבע הקטנה שלחצה על הכפתור של האחורה בדיסקמן, כדי לשמוע את זה עוד פעם.
השיר השלישי הוא Blacklist והוא בין שירי המיד-טמפו ת'ראש מטאל הכי טובים ששמעתי אי פעם, מגיע אולי לרמה של Eyes Of Wrath של Testament או The Thing That Should Not Be של מטאליקה. הפזמון הוא מקפיץ, קליט בצורה מאיימת ומגניב בצורה כוללנית, עם ליריקה מלאת משפטים חזקים. אין יותר מטאל מזה!
השירים הבאים לא נופלים ברמתם, בצורה די מרתקת, משלושת הראשונים. Shroud Of Urine מתחיל בהקפצות בס ומשתנה לריף ת'ראש אולדסקול מלוטש ומסמר שיער, והשיר עצמו דש בנושא הצחנה המטאפורית שמקיפה את מוסד הכנסייה. כן, כל האלבום הזה הוא די מטאל בתכלס, וזה נושא שכל להקת מטאל מכובדת עוסקת בו בשלב זה או אחר. בפזמון פוצח מר זטרו בצווחות גבוהות ומשתקות, כאילו הוא נהיה פתאום בובי "בליץ" אלסוורת', סולנה של אוברקיל הידוע בכוחו הדרמתי לצרוח. אכן השתפר הבחור.
השיר החמישי והארוך מבין כולם (מגרד מלמטה את ה-7:40) הוא Forward March והוא מחזיר אותנו למהירות מסחררת הנעה על גישורים שמזכירים קצת אפילו את Nevermore (טוב, חכמה גדולה, אותו המפיק אנדי סניפ. אבל עליו ארחיב מאוחר יותר) עם נהמות דיסטורשן מלוות בפריטה נקייה שסוגרת גם את השיר בפייד-אווט מטמטם. הליריקה לא יוצאת דופן פה, רק בתמצות אומר שמר סוזה כועס על מישהו מאד, והוא בעד להכניס לו אגרוף בהילוך חמישי. Culling The Herd הוא שיר הת'ראש האמריקאי המיזנתרופי הראשון כמדומני. זטרו הציני הזה צועק שם שהוא חושב שכדאי "לצמצם את העדר" – לנפות את החלש, והישרדות החזקים – ליריקה אופיינית לרוב להקות הבלאק מטאל בשלב זה או אחר, אבל זטרו מביא אותה פה בהפוכה, כרגיל נודף אירוניה עצמית, מניח את הרעיונות האידיאולוגים האלה כמטרה נייחת לביקורת יותר מאשר כדגל מונף.
Sealed With A Fist הוא השיר ה-כ-י ציני ששמעתי מזה זמן רב, משחקי מילים אדירים המספרים על בעל מכה בפוטנציה שתוכניתו להכות את אישתו נקטעת אחרי שהוא חושף שלאישה הקטנה יש אקדח טעון, ההצגה של הבעל כדמות אליו פונים ולא בכעס אלא כמעט בהתנשאות ובלעג, היא פרספקטיבה אדירה, משעשעת ואפילו מבריקה. השיר עצמו הוא מהיר ועוצמתי בהתאם, גם אחד מהטובים פה. Throwing Down הוא שבירת כיוון עצבנית. מכל האולדסקול שהיה לנו פה לקבל שיר שהוא הרבה יותר פנתרה-משין-הד במוזיקה שלו זה די מפתיע. שיר במיד-טמפו, גרובי וחזק ואפילו בעל פזמון הארדקור כיאה ללהקות ניו סקול ת'ראש מטאל, ללא ספק הפתעה טעימה למי שחובב את שתי הסגנונות כמוני.
Impaler הוא שיר ישן, מאד ישן של אקסודוס שקיבל שיפצור מחדש משיר פשטני שנכתב עוד ב-1982, ונראה לי שאפילו קירק האמט רשום בקרדיטים שם עליו על איזה ריף או שניים. השיר חודש עוד בהופעה החיה ב-1997, משום מה הוא לא נכנס לשום אלבום עד היום ועובדה שהוא מתאים לפה כמו לכפפה. הישר מ-Bonded By Blood השיר הזה אכן נשאר איתן במקומו. וכמובן שיר הסיום – Tempo Of The Damned, שאם הוא לא יקבע כהמנון פוגו רוצח משהו לא בסדר במועדוני המטאל פה בארץ או בעולם כולו. כמו שהיה לנו את Toxic Waltz מהאלבום Fabulous Disaster אשר עסק בפיזוזי פוגו למיניהם, יש לנו פה את גרסת הכאסח במהירות מסחררת עם פזמון קליט ומהיר, ועצבים שזורמים כמו חשמל בכבל. יש מצב חזק שזהו השיר הכי טוב בדיסק.
לא דיברתי על עבודת הסולואים כמעט בכלל ולא בסדר מצידי, שמרתי את הטוב לסוף. גרי הולט לא מרחם במאומה בעבודת הגיטרות שלו. הוא טוחן ריפים רוצחים כאילו היה קומביינר, ומביא סולואים דיסוננטים וצורמים כיאה למסורת של קרי קינג וג'ף הנמן. מצד שני, ריק הונולט מככב על סולואים מלודיים שמביאים נופח כמעט נוגה לחלק מהמוזיקה (בולטים במיוחד הטאפינג המלודי ב-Shroud Of Urine והסולו הכובש ב-Forward March, בל נשכח את הסולו של "ככה מטאליקה צריכים היו להשמע" ב- Impaler). מבחינת הרית'ם סקשן, המתופף טום האנטינג (הזכור לטוב מ- Angel Witch, ומעוד כל מיני הרכבים שבשמות שלהם יש מספר ואות… כמו I4NI… מצחיק מאד) מרביץ על עורות התופים כמו שליט, והבסיסט ג'ק גיבסון יודע לספק את עבודת הקודש של הבס,
אבל הפנינה האמיתית היא ללא ספק ההפקה הנקייה והצחה ביותר ששמעתם בשנתיים האחרונות. אהבתם את Nevermore – Dead Heart In A Dead World ואת הצליל הנקי-נקי שלו? אהבתם את Testament האחרונים? זה לא תכשיר נגד אבנית שנותן להם את הצליל המדהים הזה, זה מפיק-העל אנדי סניפ (לשעבר גיטרסיט ב-Sabbath) אשר מוכיח שוב שאין, אבל אין עליו בהפקה, והוא שם את האקסודוס החדש אי שם בפסגת אלבומי הת'ראש המופקים בצורה הטובה ביותר.
אז לכל מקרה שטסטאמנט לא יספקו את הסחורה (כן, כאילו שזה הולך לקרות), אלבום השנה, ומצידי המילניום עד כה, הוא Exodus – Tempo Of The Damned. ככה יוצרים קלאסיקות. Bounded by wha… ?