1. Face of Death
  2. Adrenaline
  3. The Void Alone
  4. Abandon
  5. Scar Queen
  6. Dreamless
  7. The Prodigal Son
  8. Amber Gaze
  9. Fidelio
  10. Les Silences
  11. Lacuna

Fallujah הם להקת Technical Death Metal אמריקאית שחובביה כבר למדו להעריך היטב בעקבות ההתרחקות שלהם מה-Deathcore וההתקרבות אל תוך עולם מושגים מוסיקלי יותר ניסיוני ומרגש. באלבומם החדש, Dreamless, הלהקה מצליחה לנקב לעצמה נישה נחמדה שבה Death Metal מודרני ובומבסטי משתלב בצורה חלקה, אולי אפילו חלקה מדי, עם מוסיקת אמביינט אלקטרונית שמבליחה כל שיר שני אל תוך האטמוספירה על מנת ליצור מכלול מוסיקלי חדש ושלם.

למרות ששמעתי את The Flesh Prevails פעם אחת, הוא לא הכה אותי בתדהמה. משהו באיך ש-Fallujah סורגים את המוסיקה שלהם פשוט לא תפס אותי. אולי זו שירת הגראולים שיחסית מונוטונית, או הקצב שעדיין נשען על שיירים של פריטות קצובות וחסומות בכל הכובד – שמלבד כמה וכמה נגיעות של ריתמיקה מעניינת – הדבר היחיד שבאמת מרים את Fallujah מלהקות סתם עוד להקת Death Metal חדשה הם סולואים מעניינים שנלקחו היישב מהרגעים היותר פרוגרסיביים במטאל וברוק, נגינת בס שאמנם נעלמת במיקס אבל עדיין משאירה נוכחות – ולא מעט נגיעות אלקטרוניות.

כאשר אני ניגש לשמוע את אלבומם החדש, Dreamless, שמרגיש לי כמו אלבום קונספט נהדר שמתעקש להישאר כחלום שקשה להתעורר ממנו – אני רואה אילו אלמנטים חוזקו ואילו אלמנטים הוחלשו. בגדול, אלבומם השלישי של Fallujah הוא כבר דריסת רגל חד משמעית בסאונד האישי של הלהקה. הם אוהבים את המלודיות שלהם רק כסולואים וכשהקלידים מבצעים אותם – ומשאירים את חטיבת הקצב של גיטרות-בס-תופים ושירת גראולים מפחידה עדיין בטריטוריה הברורה של Death Metal בואך Deathcore.

מה שכן קיבל חיזוק הוא האלמנט האלקטרוני, ואמנם הוא לא הופך את הלהקה לכנופיית Industrial, אלא נשאר כגיבוי אווירתי אשר נמתח לאורכו של כל האלבום, הוא בהחלט נוכח הרבה יותר מבעבר. זה מתחיל מהפתיח של Face Of Death שבעיקר מנער אותנו לקראת מה אשר הולך לבוא – וממשיך עם Adrenaline המהיר והמסחרר. אבל רק כשמגיעים לשיר מס' 3, The Void Alone, אנחנו מבינים כמה רחוק מעיזים Fallujah להרחיק לכת. שירה נשית מצטרפת לארסנל – ולא בתור הופעה חד פעמית, גם אם הנוכחות שלה כמעט ובלתי מורגשת – היא משנה את כללי המשחק. כעת Fallujah מסוגלים גם לספר סיפור מוסיקלי עם התפתחות הרמונית בתחום השירה, מוטיבים חוזרים, בנייה דרמטית – ועם כל זאת, זה מרגיש יותר כמו חלום מבלבל מאשר ממש סיפור ממוסגר.

ניתן להבין מהסיפור שמדובר אולי בדמות מכאנית שלומדת לפתח רגשות. ממרומי הקוואנטים והסייבר הדובר מנסה להתגבר על היותו ממוכן ומלאכותי ולהבין את משמעות קיומו מבעד לאהבה. הדמות הנשית שמלווה אותו הופכת להיות מושא אהבתו – וכמו בספרו של פיליפ קיי דיק – החלומות שלו, או העדרם למעשה, הם הבסיס ליוזמה הרגשית להבין, להתפתח ולהתאהב.

מבחינה מוסיקלית, The Void Alone הוא אחד מהשירים החזקים באלבום, הוא אמנם כבד כמו קודמיו, משמע Death Metal מחוכם, רועש ובומבסטי, עם סאונד מצוחצח ונקי עד כדי פלסטי, שאולי לא מגיע כתרומה משמעותית לרוב חובבי ה-Death Metal אשר מעדיפים את המנה המוסיקלית שלכם מלוכלכת עד כדי טינופת – אבל בהחלט תורמת לאווירה הקונספטואלית של האלבום, והתרומה של השירה הנשית משאירה מרווח נשימה מעולה שנותן למאזין להתאפס ולהבין מה קורה בכל ההזייה המכאיבה הזו.

Abandon ו-Scar Queen ממשיכים את אותה התמסורת המוסיקלית, מלהטים בין שירי Death Metal מודרניים שטבולים היטב בטראנסים ואמביינט, ועם שירה נשית שמופיעה מדי פעם לאיזה סי-פארט מבודד כדי לסבר את האוזן – אבל לא מספיק כדי לגרום להם לבלוט כמו The Void Alone. האלבום נחצה ביצירה האינסטרומנטאלית המרכזית שלו, שיר הנושא Dreamless, אשר מאפשר לגיטריסטים Scott Carstairs ו-Alex Hofmann את כל המרחב להתבטא עם סולואים מעולים – עד שהם נותנים את הבמה ל-Tymon Kruidenier – הגיטריסט של Cynic בדמי ימיה – להשתולל עם סולו Fusion נהדר.

The Prodigal Son ו-Amber Gaze כבר נמצאים מעבר לחציו של האלבום ועדיין מרגישים מספיק מרעננים, במיוחד כי סיפור האהבה הולך ומתרכב למרות המוסיקה הזועפת מסביבו – והשירים עצמם נותרים טובים מאד, גם אם לא כמו חציו הראשון של האלבום, אולי בגלל שיש במוסיקה המסועפת משהו שמתיש, או שפשוט למרות התחכום המוסיקלי הם לא עומדים כתף אל כתף אל יצירות מורכבות יותר בז'אנר באמת – אבל החסרון המשמעותי של האלבום מגיע כעת. Fidelio הוא פשוט קטע טראנס אמביינטי שאמנם קצת מ-3 דקות אבל מאבד כל מומנטום מוסיקלי שנצבר עם הלהקה, ובעוד Wind for Wings מנסה להמריא עם הרוח המצטברת אחריו – האלבום כבר לא מצליח להתאושש, וחבל. לא רק זאת, אלא עוד מעבר אינסטרומנטאלי גדוש באלקטרוני מסמל את ההמשך – ורק לסיומו אנחנו מגיעים לשיר Lacuna העצוב שיכל לרגש הרבה יותר לו התנופה המוסיקלית הייתה ממשיכה.

זה ממש מרגיש שהשליש האחרון של האלבום פשוט הלך לאיבוד בגלל התנסות מוסיקלית, וגם אם הסיפור מקבל נפח משמעותי שהופך אותו ליותר מרגש – אם מתייחסים לדובר האנדרואיד שמבין שאהובתו היא בשר ודם על כל חסרונותיה ולבסוף הוא נשכח מליבה, הרצועות האלקטרוניות הן הדבר היחיד שבאמת יכול להרגיש כמו מה שהדובר מנסה לחלום אבל לא באמת מצליח, כי שוב, כמו שם האלבום, הוא לא באמת יצור חי ולכן לא זכאי לחלום. אבל מבחינה מוסיקלית התנופה אבדה לגמרי – והסיפור נשאר מרוקן בגללה.

עד אותה נקודה נדמה היה ש-Fallujah המציאו פה אלבום שהעיז לקחת אותם למקומות חדשים ומעניינים, אבל דווקא לקראת סיום הוא מרגיש יותר מתיש ופחות מעניין רק בגלל השליש האחרון שלו, וזה אחרי שאפשר להתייחס לשיר הבודד הסוגר אותו דווקא כאחד מהשירים הטובים ביותר באלבום. אולי Fallujah יוכלו להנדס אלבום בהמשך חייהם כיצירה שלמה עם התקדמות מוסיקלית שמחמיאה לכל רגע נתון בו, ובכך באמת ליצור יצירת מופת – אבל בינתיים כל מה שיש להם זה חלום אחד ריק שהתחיל טוב ונגמר באמביינט אמביוולנטי.