Fear Factory – Archetype

זה מפתיע, באמת. הייתי בטוח שקראתי לפני איזה שנה או שנתיים את ההפטרה על Fear Factory. מאיפה לכל הרוחות הם אספו מחדש את הארסנל שלהם וירו בתותחיהם הכבדים, וכל זאת ממש כאילו הגיע משום מקום. אנחנו כולנו זוכרים את דיג'ימורטל, נכון? הוא לא היה משהו. כלומר, יחסית לאלבום שהוא שילוב בין ניו-סקול ת'ראש מטאל, ניו מטאל ועוד המון השפעות שקשה לשים עליהן את האצבע במדויק – הוא היה בסדר, אבל עדיין היה החוליה החלשה של פיר פקטורי. ואז הגיעה נקודת משבר. השמן הלטיני עזב את הלהקה, מותיר את הלהקה נטולת גיטריסט גאון אחד.

מה יהיה? אז הם עשו בשכל, או שמא, ופירקו את הבסטה. חסל סדר הבטחות שווא. דיג'ימורטל לא היה חזק כאלבומיהם האחרים, וגם לא היה ברור מה יהיה בעתיד. ממתי לברטון סי-בל יש הקול לעשות בלדות? גם השירה המלודית שלו נשמעת כמו מכונה, וזה מה שפיר פקטורי היו בשביל כולנו, מכונת קצב אכזרית עם מתופף שרץ על הדאבלים כאילו הוא סוללת נ"מ בפעולה, וריפים מונוטונים שלא מפסיקים לתת בראש. הייתה להם איזושהי פריצת דרך לפיר פקטורי, אי שם בתחילת שנות ה-90, אבל מי זוכר בכלל?

אז אבוי לנו שהעזנו לשכוח, כי הם חזרו ובגדול. כפי שמשין הד הראו לכולנו מאיפה משתין הדג דרך אלבומם האחרון מלפני חצי שנה, פיר פקטורי מתנערים מתלוליות העפר שלהם ונכנסים להילוך גבוה. אין צורך להרחיב על הליין-אפ שהשתנה, אבל רק כדי להזכיר, דינו קזרס, שהיה הגיטריסט היצוגי הנצחי של פיר פקטורי עזב אותם עקב סיבות שלא נפרט כרגע, אבל הדבר לא האט את המוזיקה או עיוות אותה לרעה בשום צורה! הבסיסט כריסטיאן וולברס השתלט על מלאכת הבס והגיטרה גם יחד באלבום, והם צירפו לשורותיהם אחרי ההקלטות את ביירון, הבסיסט של סטראפינג יאנג לאדס, עוד להקת אינדסטריאל מטאל קשוחה במיוחד. המתופף ריימונד הררה נשאר בעינו, ורק השתפר פלאים לכדי מכונת תופים אנושית שמלטפת את האוזן המאזינה לו במטחי דאבל-בס ואפילו מקצבי בלאסט ביטס כיאה ללהקת דת' מטאל מהוקצעת. למדו מהסצינה המתפתחת בחזרה כנראה. הרטרו הכה בפניהם או דבר מה דומה. בארטון סי-בל נשמע פה טוב מכפי שהוא נשמע בעבר – בפסגת הקריירה, אם אוכל להפריז.

הרעיון מאחורי אלבומם החדש של פיר פקטורי הוא פשוט. חזרה למקורות. פיר פקטורי התחילה כזכור כלהקת דת' מטאל משולבת בהארדקור ועזרה לפתח את הצדדים היותר גרוביים במטאל האמריקאי כפי שעזרו גם פנתרה, משין-הד ומהצד הדרומי של אמריקה, ספולטורה כשהגיעה שעתם. עם הזמן התפתחה לצדדים יותר מסחריים, משלבת אווירת אינדסטריאל בתוך המוזיקה, מה שיצר אבן דרך בז'אנר האינדסטריאל מטאל (אם כי לומר שפיר פקטורי מנגנים אינדסטריאל מטאל תהיה זהה לאמירה שפנתרה מנגנים פאוור מטאל) ופתח דלתות להרבה להקות נוספות.

גם הגישה הקונספטואלית למוזיקה מצד הנגנים, ומצד כותבי הליריקה בלהקה התמקדה בגישה שונה מאד ששוב חוזרת באלבום הזה במלוא עוצמתה. בעוד להקות דת' מטאל רבות דנות בשטן, בבעיות חברתיות, ברוע באדם, פיר פקטורי שמים את האדם בקצה התמונה ומתמקדים בעילוי שבמכונה, מה שיוצר אפקט מרשים הדומה לסגידה השטנית של הבלאק מטאל, רק פה אין עיסוק בהעלאה באוב, אלא הורדה מהרשת. הקור והריחוק, התעשייתיות והמגע הכה לא אנושי שניכר בכל אחד מן הנגנים שם אותם כלהקת מפתח בתחומם, לפחות כמו בת הדודה השבדית והמטורפת – Meshuggah.

האלבום החדש, שבשמו האירוני נקרא Archtype – הדגם הראשי – נפתח עם הפצצה כבדה עם שיר קליט בשם Slave labor, והנה שוב חזרנו לנושאים כמו קטנותו של האדם אל מול אל המכונה, אם מדברים כבר על דקדנטיות טקסטואלית שאינה קשורה לדברים מיתיים. האווירה כללית אינה דת' מטאל רגיל כמובן, למרות שמדובר בעבודה כבדה במיוחד גם יחסית לפיר פקטורי, כל המוזיקה מלווה בשטיחי קלידים מצמררים אשר נותנים אווירה אפלה ואפוקליפטית יותר מכל מה שלהקות הברוטאל דת' מטאל יכולות להתקרב אליו.

השיר העוקב, שאולי הספקתם לקלוט כבר ב-MTV בשעות אפלות לפחות כמו האלבום, נקרא Cyberwaste, מן שיר מרד נעורים מהול ברעל מכני שאין כמותו. בהמשך האלבום, הלהקה דנה בנושאים רבים כמו אמונה וספקנות בישות האלוהית, שיבוט המוני, שיעבוד לאלים וירטואלים או מסחריים – ובכלל תצוגה פסימית וקודרת של עתיד עכור מהשתלטות המכונה על האדם, במטאפורה עדינה או בצעקה בוטה. בשיר הנושא נוגעת הלהקה בשיבתם, אפילו ברמיזה לאלבומם הראשון, והכל כמובן במטח תותחים ישיר של פגזי הנפץ של (כולם אוהבים את) ריימונד. אמנם הלהקה מציגה פה ארסנל כבד מהרגיל, כיאה לתחילת שנות ה-90, אך גם לא שוכחת חלקים אווירתיים יותר כמו הבלדה Bite the hand that bleeds והשיר המרגש Human shields – שם מציג ברטון סי-בל יכולת ווקאלית מרשימה ביותר, גם בשאגות חלולות וקרות וגם בשירה מלודית ומצמררת, קרה כבדולח.

למי שישיג את האלבום המופץ במהדורה הראשונית ישיג גם גרסת כיסוי לשיר קלאסי יחסית של שנות ה-90, School של ענקי הגראנג' מסיאטל Nirvana. אני לא יודע כמה אותה להקה השפיעה על פיר פקטורי ישירות, אבל גם הג'סטה הזאת מציגה דור חדש של מטאל, במקום לעשות בפעם המיליון קאברים ללהקות קשוחות משנות ה-80, כעת שהגענו לאמצע שנות העשור הראשון של המאה ה-21, אפשר להתייחס גם כאל שנות ה-90 בצורה רטרואקטיבית. וזו אימרה נוספת באלבום הזה. ברוך השם הגיע הזמן.