Fear My Thoughts – Isolation

אתם זוכרים את זה שאיפשהו בתחילת שנות ה-90' כל הלהקות הטובות רצו לנגן מוזיקה מחורבנת? Metallica, Iron Maiden, Anthrax כל הגדולות ממש, וגם אלה שגדולות פחות, החליטו שזהו – תולים את הפקלאות של האגרסיה והולכים לנגן קאנטרי בגינה של השכנים, או סתם לעשות שירים הרבה פחות טובים, כי הן חשבו שהשם שלהן יעשה את שלו כבר לבד. עשור וחצי אחרי זה, ו-Fear My Thoughts (להלן FMT) פשוט עברו כל גבול. להבדיל מ-Metallica או Megadeth, הלהקה הגרמנית הזאת היא דג רקק קטן בעל חמישה אלבומים לפני האלבום הנוכחי, והרצון שלה להשתלב כל כך בחוזקה בעולם הרוק הכבד המודרני הוא פשוט, תסלחו לי, מגעיל.

אלבומה הקודם של FMT היה אלבום דת' מלודי טוב. מה זה טוב? אפילו טוב מאד, משובח ומצוין. בעידן בו ז'אנר הדת' המלודי – רובו ככולו – נשען על כתפיה הדקות של גרמנייה קצרת-קומה, בלונדינית וצמחונית – צריך כל הזמן כמה שיותר זריקות החייאה לז'אנר הזה. כמו מנות של אדרנלין מגיעים להם אלבומים משובחים פעם בכמה זמן כדי לאושש לנו את התרדמת הסוגתית שנוחתת מדי פעם. אם אלה Scar Symmetry, Mors Principium Est, Insomnium, Detonation שהגיעו בשנים האחרונות והצילו את הז'אנר משקיעה, או חזרותיהן המבורכות של Dark Tranquillity ו-Dimension Zero מדי פעם – העולם לא כולו נראה חשוך. FMT הייתה אמורה להיות אחת מאלה הגואלות את הסגנון.

אבל, הלהקה החליטה לנטוש את הסירה הזאת, וזרקה את הכול לפח, בשחרורו של אלבומה החדש Isolation. לומר ש-Isolation הוא אכזבת השנה שלי מ-2008 תהיה היסחפות. עם כל הכבוד ל-FMT, היא לא בדיוק In Flames שמגיע לה לאכזב מישהו. היא רק עוד להקת דת' מלודי \ מטאלקור שעשתה את העבודה שלה כמו שצריך למשך אלבום אחד מצוין. האלבומים הקודמים של הלהקה עניינו אותי כקליפת השום. באמת. אלבום אחד טוב עמד לרזומה שלה, שגרם לי לחשוב "וואי, מעניין איך היא תתעלה עליו."

אז לא התעלות ולא נעליים, ירידה רבתי לשאול תחתיות האיכות המדוברת. לו היה מדובר ב-Dark Tranquillity הייתי מעיף עליהם גצים ורושף עליהם אש מרוב אכזבה. אבל אלה רק FMT. מי הם חושבים שהם, הא? FMT החליטו שהז'אנר שנקרא "דת' מטאל מלודי" כנראה לא כל כך מתאים להם. למעשה, גם ז'אנר המטאלקור של לפני כמה שנים כבר לא בא להם בטוב. הם רוצים שינוי, ורוצים אותו עכשיו ובמהירות. אין לי בעיה מהותית עם להקות שמשנות את הסטייל שלהם. ל-Susperia זה עשה רק טוב. ל-Adaigo זה עשה מצוין. Behemoth החליטו להנפיק לנו כמה אלבומי דת' מטאל מעולים כי נמאס להם מהבלאק מטאל שלהם.

יודעים מה? על שינויים מתודים אצל להקות ענק כמו Judas Priest או Manowar אני יכול גם לברך. אם לא לברך, אז לפחות לקבל בהבנה. להקה מצליחה צריכה לשמור על התקדמות, על צעידה הלאה וחקר דברים חדשים, אחרת מעריציה יתאכזבו לחינם מדשדוש במקום. לא כל להקה היא Exodus או Bolt Thrower, שהרוויחו את מאות המעריצים שלהן בזכות דשדוש במקום במשך שנים. חלק מהלהקות עולות אל הגרדום עם כל אלבום חדש. ל-Judas Priest או Manowar לפחות יש רזומה של מספר אלבומי מופת מאחוריהן. ל-Celtic Frost ו-Forbidden זה עלה להן במעריצים שלהן, ובסופו של דבר גם בקריירה.

הבעיה שיש לי עם Isolation של FMT הוא לא רק המוזיקה (אלא נגיע עוד מעט) אלא השינוי הנואש הזה לתשומת לב מוזיקלית. אלבומה החדש של FMT לא דת' מלודי. לא מטאלקור. למעשה, הוא ממש בקושי רב יכול ליפול להגדרה של מטאל בכלליות. הוא מטאלי קצת פחות מ-Load של Metallica, והרבה יותר קרוב ל-Soundgarden בתקופה הרגועה והמרוקנת שלה מבחינה סגנונית (וגם אז לא מגיעה למרגלות רמת החומר המוזיקלי). אז כן, יש פה שניים שלושה שירים עם קצת צרחות נואשות שלא מתקרבות לאיכות התומס-לינדברגית שהייתה באלבום הקודם. הסקרימינג של סולן הלהקה החדש Martin Fischer מבחינתי על תקן איום ונורא. הוא אמנם שר שירה נקייה ורגועה בצורה סבירה, אבל הצרחות שלו הן כל כך Emocore שזה מביש. בחיי, אחרי תוצר כמו Vulcanus הנהדר של שנה שעברה, הם הוציאו את התוצר המחופף הזה?

אז כן, יש פה כמה שרידים של דת' מלודי – ממש, אבל ממש מעטים – עם שירים כמו" Pitch Black" או "Numbered By The Beast", אבל מרביתם של השירים הם שירי פוסט-גראנג' מעודנים ומלנכולים, עם גוונים של בטון ואמביציה של אספלט. האמת היא שהניסיון הדי פתטי של FMT לעשות דת' מלודי בפורמט ובהפקה החדשים האלה הוא אפילו יותר גרוע מההתברגות שלהם על הז'אנר הקלוקל אך החדש להם. עדיפים שירים כמו "Bound And Weakened" ו-"Burning The Lamb" שהם פיסות גראנג' איטיות ומקובלות לחלוטין, מאשר הנסיונות הנואשים להמשיך לקרוץ לקהל הישן שלהם, למרות שכנראה לא אכפת להם ממנו.

רק כשחושבים על התהליך שעבר על הלהקה אולי ניתן לנהוג בסלחנות. בעוד סולן הלהקה הקודם עזב באמצע סיבוב הופעות ב-2007, הלהקה הייתה חייבת לשמור על מומנטום וליצור חומר שייצג את הסולן המחליף-שהפך-לקבוע שלה. מכיוון שהקול שלו הרבה יותר רך ועדין מקולו הבשרי של קודמו, נתקענו עם ליין-אפ שמרגיש כאילו גובש כלאחר-יד. כך גם המוזיקה של ההרכב מרגישה, עם כל הכבוד ליכולותיהם המרשימות כמוזיקאים באלבומיהם הקודמים, הם נחבטו הפעם בקיר ההשראה במלוא החוזק, והותירו מאחוריה אלבום מיותר, מבולבל, משעמם וחסר משמעות מוזיקלית.

למעשה, הלהקה הכניסה את עצמה למלכודת כה גדולה, שכדאי לה מאד למצוא נס שיציל אותה ממנה. להבדיל מ-Opeth, שתמיד שילבו בלדות אקוסטיות בתוך האלבומים שלהם, ואז החליטו לעשות אלבום על טהרת הרעיון, FMT מעולם לא הראו סממנים של להקת גראנג' סוג ג', ועל כן הם לא יכולים לתרץ זאת כניסיון חד פעמי עבור קהל המעריצים שלהם (ואלה באמת יוצאים מסכנים מהסיטואציה), ומצד שני – הסיכוי שלהם לגרוף את כל הקופה ולהפוך ללהקת אינדי-רוק-מטאל חביבה ומודרנית כדוגמת D.A.D או אולי עם קצת מזל A Perfect Circle כמו ש-The Haunted השכילו לעשות באלבומם מ-2006, הוא כל כך נמוך שהוא לא היה שווה את הסיכון. על זה שנו חכמנו – אם קשה לך לנגן מטאל, עדיף שתפרק את הלהקה, ולא תבייש את הפירמה. בושה וחרפה.