Fen – The Malediction Fields

כששמעתי על Fen האנגלים ומה שהם מנגנים לא היו לי ציפיות בשמיים. בכל זאת, בלאק מטאל "אמביינטי" מלא במאפייני פולק, הוא אמנם בהחלט כוס התה שלי, אבל לפעמים נמאס לי מכל אותן להקות עלומות שם. כזו הייתה Fen הצעירה (נושמת החל מ-2006), עד אשר הוציאה EP הקרוי Ancient Sorrow. לא שמעתי אותו בזמנו והסתפקתי בעיקר בלגחך על השם הכל-כך מקורי של ההוצאה (רמז: הוא לא). בכל מקום אליו פניתי, הדעות היו זהות – סינגל-EP-מה-שזה-לא-יהיה נהדר בשביל להקה צעירה ומבטיחה, אך אני בשלי ועדיין לא הנחתי לאוזניי להאזין לחבורת הבריטים. האמת היא, שאני מרוצה מזה, כי אל The Malediction Fields, שיוצא 3 שנים אחרי היווסדות הלקה, באתי ללא ציפיות מיוחדות ורק גיליתי איזה אלבום איכותי הוא.

האלבום נפתח ב-"Exile's Journey" שמספק מקצבי בלאק סימפוניים בחלקם, הנעצרים מפעם לפעם על מנת לפנות מקום למלודיות פולק המנסות בכוח ומצליחות להישמע "אווירתיות" – מושג שאמנם אני לא נהנה להשתמש בו יותר מדי, אבל הוא פשוט שזור באלבום לאורכו, לצערי ולשמחתי כאחד – כשהן מונהגות בעיקר על-ידי גיטרות שקטות ושירה נקייה הנגררת לעיתים ללחישות. באופן כללי, השירים באלבום אינם קצרים, ובנוסף לכך הם לא "פשוטים" לשמיעה – למרות שאינם מורכבים – דבר שמצריך מהמאזין ראש קצת פתוח מסתם עוד האזנה לאלבום בלאק \ פולק. ואם כבר דיברנו על הפולק, זה של Fen הוא הרבה יותר מעודן ואפילו עצוב, לא מונחה על-ידי חלילים ומקצבים מאוד מהירים (גם בקטעי הבלאק מטאל שלהם) אלא בעיקר ע"י מלודיות הגיטרה איטיות והכהות.

"A Witness To The Passing of Aeons" ממשיך את הקו של השיר הראשון, כשהלחישות הגרונית עושות את שלהן ואחראיות על הכניסה לשיר, עם מקצב התופים שכבר הופך את פני השיר לרועש יותר, כשלבסוף השירה של הסולן משתנה עד מהרה לצרחות בלאק מטאל בנאליות משהו, יש לציין. השירים מצליחים להדגיש את כישרון הלהקה ביצירת אלבום פולק \ בלאק מטאל שאינו מבוסס על כלים עממיים (כמו לא מעט כלל הלהקות בסגנון), אלא באופן כמעט מוחלט על ניסיון הלהקה ביצירת קטעי אווירה (שוב, סליחה) שמשתלבים באופן מופתי לצד קטעי הבלאק מטאל היותר מרעישים וכבדים שבאלבום. "Colossal Voids" הוא דוגמא מעולה להחלפות ההדדיות בין הסגנונות שהלהקה מבצעת בתוך השירים, החל מפתיחת הפוסט-רוק, דרך תחלופת הבלאק מטאל ששומרת על אותו מקצב בסיסי למרות המהירות המתגברת, וחוזר חלילה.

שיר שמסוגל להגדיר בבירור את הסגנון של הלהקה הוא "The Warren", שכמעט חצי ממנו מתרחש על גבי מלודיות גיטרה שקטות עם הצצות חוזרות מצד הבס והקלידים שנותנות עוד נפח לשיר, עד שהוא מתבגר אל שיר מלא בתכונות והשפעות הנשמעות מקשת דיי גדולה (החל מרוק ישן ועד Bathory, למשל). כל זה הופך את הלהקה למיוחדת וסופר מעניינת, בדומה לשתיים-עשרה הדקות של "Bereft" הסוגר את האלבום, שבו-בזמן נשמע מתיש עם כל האזנה ובכל זאת עוד יותר מעניין ופוער פיות. אוהבי בלאק מטאל כשהוא עוטה פנים קצת יותר אטמוספריות אך אגרסיבי לא פחות, בהחלט יחשבו ש- The Malediction Fields הוא פנינה. ברמה האישית, אני מאוד מקווה לשמוע עוד מהבריטים האלו, כי נכון לעכשיו הם מיקמו את עצמם איפשהו בדירוג דיי גבוה אצלי, כשהמקוריות שלהם עוד תסחף אותם רחוק.