Final Breath – Of Death and Sin

בהמלצת חברי י.ה. (השם המלא שמור במערכת "מטאליסט"), לקחתי את אלבומה האחרון של Final Breath, "Of Death and Sin", לנסיעת מבחן. גרמניה, ארץ הייצור של הלהקה, היא ערובה לתוצרת ברמת הגימור הגבוהה ביותר. ואכן, אין חולק ש-FB הם מכונת מטאל משומנת, שחבריה מבינים דבר או שניים בריפים. אלא, שבתום כמה וכמה נסיעות מבחן, התרשמותי היא שביצועי המנוע אמנם טובים, אך למרות – ואולי בגלל – אבזור יתר (הסבר בהמשך), התוצר הסופי הוא בכללותו שגרתי, כמעט כמו נהיגה בבקרת שיוט.

"Of Death and Sin", שיצא באוקטובר אשתקד, הוא אלבומה הרביעי של FB, להקת דת'-ת'ראש בווארית שפעילה מזה כ-25 שנה. הרכב הלהקה הוא פחות או יותר קבוע, למעט זהות הסולן. הסולן הנוכחי הוא פאטריק גאג'דה, שהשתתף בהקלטת "Of Death and Sin".

ל-FB יש נתוני פתיחה טובים, במיוחד בכל הקשור למפרט טכני. הגיטריסט, יורג ברייטנבאך, מנגן ריפים מורכבים אך לא מן הזן המטרחן. הבסיסט, תומס וויזל, הוא מסוג הבסיסטים שאין להם חתימה ייחודית או טכניקה יוצאת דופן, אך לראשונה מזה כמה אלבומים הבס שלו נשמע בבירור. הסולן החדש יחסית נשמע אגרסיבי מספיק כדי לבטא את הקו הזועם של הלהקה. אך לבו הפועם של ההרכב הוא ללא ספק הייקו קרומפהולץ: מכונת קצב רצחנית שגורמת בוודאי ללא מעט התרעות שווא על רעשי אדמה בבוואריה.

אלא ש-Musicianship – אותו מונח חמקמק לתיאור תהליך לידתן של יצירות אומנות – לא מסתכם במיומנות ובטכניקה טובה, אלא הוא כולל גם יצירתיות ורגישות אומנותית. אלמנט אחרון זה בא לידי ביטוי בצורך לאזן בין רצון להרשים את המאזין מצד אחד ובין איפוק מצד שני.

במקרה של FB, איפוק הוא הדבר האחרון שאפשר להשתמש בו לתיאור אלבומה הרביעי במספר. שורה של החלטות הפקתיות תמוהות מעיבה על האלבום, וגורמת לו להישמע כמו קובץ מוזיקה שמתנגן באקראי במכונית בזמן שמשתלט עליה שחקן במשחק GTA.

קחו למשל את הרצועה הרביעית "Born Against". למרות התיפוף המרשים והסולואים, השיר לא מתרומם, בעיקר בגלל גיבוב דיווחי אקטואליה, ברוח הת'ראש הפוליטי, שאמורים לייצר תחושה של משבר קיומי שעומד בפתח. גם בפן התוכני, התחושה היא שהמילים נכתבו על ידי בוט.

שיר נוסף, "Tear Me from My Dreams" , נפתח ללא כל הסבר מניח את הדעת בשירת מקהלה. זו אמורה לפתוח דלתות לרווחה, לכניסתו של שיר בסגנון דת' מלודי. אם לא די בכך, לגיטרות מתלווה בשיר איזשהו זמזום צורמני, של מגבר שנותק בבת אחת מהשקע.

הרצועה השביעית, "…When Finally Mighty Kings Fall", נשמעת בתחילה כשושנה בין החוחים: שיר זועם, שנשמע בדיוק כמו שמצופה משיר דת'-ת'ראש להישמע. אלא, שגם כאן, הוא כורע תחת נטל הפירוטכניקה: לא רק קטע חדשות (שוב), אלא גם פראפרזה על…"הבה נגילה"!

שירים אחרים לא לוקים אולי באבזור יתר כמו השירים שצוינו לעיל, אך הם לא מותירים חותם מיוחד. השיר "Immemorial Disease" נשמע כמי שיצא ממסחטת מיצים קשים שלתוכה הוכנסו בזה אחר זה אלבומים של Death, ורצועת הסיום, "Annihilation", מתאפיינת ביכולות טכניות גבוהות, אך היא לא מסוג רצועות הסיום שגורמות לך להוריד את האוזניות עם סיפוק עז או לחלופין עם רעב שלא בא על סיפוקו.

לעומת זאת, שיר כמו "Chaos Unity", הוא דוגמה להחמצה שבאלבום הזה; לאופן שבו הוא יכול היה להישמע בהפקה אחרת, סולידית יותר. במרכזו של נתח הקצבים הזה נמצא ריף מורכב אך קליט, שעטוף בס בשרני ונוטף שומן, ותיפוף קצבי.

"Of Death and Sin" הוא בהחלט לא אלבום גרוע, אך הוא גם לא המגנום אופוס של להקה, שכרגע סובלת קצת מקשיי נשימה.