Firewind – Immortals
- Hands Of Time
- We Defy
- Ode To Leonidas
- Back On The Throne
- Live And Die By The Sword
- Wars Of Ages
- Lady Of 1000 Sorrows
- Immortals
- Warriors And Saints
- Rise From The Ashes
אנחנו בישראל אוהבים מאד את המטאל הים-תיכוני שלנו, במיוחד את זה שמגיע משכנתנו עטורת הבוזוקי יוון. להקות מצוינות כמו SEPTIC FLESH ו-ROTTING CHRIST מאד אהודות פה ואף זיכו את קהל המעריצים הישראלי בהופעות בטריטוריה המקומית. FIREWIND היא עוד להקה מהשכנה הצפון-מערבית שלנו. נו טוב, שילוב בין הפקה יוונית לגרמנית – אבל למה להתקטנן? להקת Power Metal שכבר הוציאה שמונה אלבומים (כולל הנוכחי) ויש לה קהל מעריצים מושבע בעולם.
Hands of Time שפותח את האלבום הוא שיר מקפיץ וסוחף, עם פתיחה אלקטרונית מהירה ואינסטרומנטלית של Bob Kotsionis שמזכירה קצת את האינטרואים של CIVIL WAR, וממשיכה עם שירה נקייה וצלולה של הזמר החדש Henning Basse (הסולן לשעבר של METALIUM ו- Sons of Seasons שכבר שר עם הלהקה בסיבובי הופעות שלהם בעבר, ואפילו התארח באלבום של להקת ORPHEUS BLADE הישראלית) שמתעלה ביכולות ווקאליות שמשתוות לגדולי השירה המטאלית הנקייה עד חצי צרודה כמו Joe Lyn Turner (RAINBOW, MALMSTEEN, וכו'), Michael Kiske (HELLOWEEN), Geoff Tate (QUEENSREICH) ושאר זמרי מטאל מהסגנון המלודי יותר שכיכבו בשנות ה-80' של המאה הקודמת. גם הנגינה המהירה וסולו הגיטרות המלווה את כל השיר מזכיר המנונים של שנות ה-80' דוגמת HELLOWEEN, DIO, ואחרות.
We Defy מהיר הרבה יותר, עם ריף גיטרות שדופק כמו פטיש אוויר על סטרואידים ומזכיר משהו מהוירטואוזיות בנגינה של DREAM THEATER פוגשים את TESTAMENT באורגיה משולבת עם JUDAS PRIEST. נגינת הבאס של Petros Christo מוחלטת, עצבנית ומהירה. השירה של הזמר לקראת סוף השיר הופכת מעט אפלה ונשמעת כמו בוקעת מנבכי נשמתו המיוסרת של שד מהגיהינום, אבל בלי גראוליות אלא בהמשך ישיר לקו הנקי.
Ode to Leonidas הוא שיר ההלל הקבוע למדיי של להקות מטאל יווניות להיסטוריה ולמיתולוגיה של עמם. האלבום כולו מוגדר על-ידי הלהקה כאלבום "קונספט" שמתמקד בסיפור של קרב תרמופיליי (300 לוחמים יוונים מול רבבות פרסים וכיו"ב כפי שכבר ראינו ושמענו וקראנו באין ספור סרטים, אלבומים וספרים…). אין כמעט אלבום של להקה יוונית שלא מקדיש שיר או שניים לדמות מיתולוגית יוונית או לסיפור גבורה יווני כזה או אחר. כאמור השיר הזה מוקדש ללאונידס, והוא מתחיל כמו בהמנוני המטאל המשובחים ביותר (במיוחד אלו של ה-Heavy Metal וה-Power Metal) בציטוט אמיתי או מומצא מאיזה אפוס או אגדה או תפילה (מחקו את המיותר) שנאמר בקולו הדרמטי ומאובק הדרך והעשן של קריין דרמטי. אבל זה עובד. וזה מכניס לאווירה. השיר עצמו מלודי למדיי, קצבי ונשמע כמו משהו ש-MYSTIC PROPHECY או השכנים מקפריסין WINTER'S VERGE היו עושים. עם סולואים מודגשים של סינתיסייזר במרכז שאיכשהו מביאים את השיר למעין "להיט פופ-מטאל" שהיה יכול אפילו לזכות באירוויזיון זה או אחר.
Back on the Throne מתחיל באופן מלודי-עוגבי וממשיך מייד בקצב גיטרות שמזכיר את Bark at the Moon של OZZY המלך (לא מפליא היות ו-Gus G. הגיטריסט נטל חלק באחד מסיבובי ההופעות האחרונים של Osbourne). Power Metal בסיסי ומלודי עם קצב מצוין, ועם מעברים פתאומיים לקטעי "הו….הו…" ארוכים שבהם הזמר מלווה סולו הגיטרות יוצרים אווירה מסתורית משהו (או לכל הפחות מנסים לייצר אותה) אבל זה לא ממש מעניין. כמו אלף שירי מטאל כבד ועם זאת מלודי ששמענו בעשורים האחרונים של סוף המילניום הקודם.
Live and Die by the Sword מתחיל בגיטרה קלאסית מלווה ברעשי גשם ניתך על קרקע יבשה שמעל לשורשים של עצי זיתים עתיקים. השיר איטי ועצוב ועם הזמן כובש. בלדת מטאל משובחת, מן הטובות שהאזנתי להן בשנים האחרונות. העצבות לא נזנחת גם כשהקצב עולה בהמשך, תודות לשירה המיוסרת משהו של Basse ולקצב המהיר ועם זאת בסולם מינורי שגורם לנוגות מסוימת. החתום מטה אהב את השיר מאד היות והמלודיה שלו אחת מהטובות שנתקל בהן בבלדות. השיר לא הופך לקיטש אלא שומר על כבדות יחד עם מנגינה נהדרת, עוצמה שניכרת בתיפוף נפלא של Jo Nunez וסולואים שלעתים נעים בין מאלמסטיניות למיידניות. בסיומו של השיר הקצב הופך ל-Power מטורף, מהיר ובזמן כתיבת שורות אלו אני יושב בבית-קפה נהרייני עם אזניות ומחשב ועושה הד-באנגינג מטורף מול משפחות שאוכלות את ארוחת הבוקר הזוגית+סלט יווני+קפה הפוך+שוקו+תפוזים סחוט ובוהות בי כמו במישהו שברח מאסילום אתונאי. שכולם מצידי ישברו צלחות בטברנות עם יאנוס קזנצאקיס. אני עושה הדבנגינג בקפה גרג עם FIREWIND ופאי תפוחים ללא סוכר.
Wars of Ages מתחיל אלקטרוני לחלוטין, והופך ל-Heavy Metal מקפיץ. נגינה שמתעלה על עצמה, גיטרות שמשתוללות כמו על ספידים, תיפוף של אל יווני אמיתי, ושירה נקייה ואצילית. כמה עונג בשיר אחד עבור מעריץ מטאל מקפיץ, מרקיד ומלודי גם יחד. זו אופרה של מטאל. זו סימפוניה של רוק כבד שאולי ידבר יותר לבני ה-40 פלוס כמוני, אבל וואו. איזה שיר מטורף מלא כל מה שרוק כבד צריך להיות. ויותר. בעיניי YNGWIE MALMSTEEN ולהקתו לא היו עושים Heavy Metal טוב יותר. אלילי לא פחות מהרקולס וללא גיד אכילס אחד (if you know what I mean…).
יש באלבום גם מס' נפילות לדעתי – שירים שפחות אהבתי, ולא משום שהיו לא טובים, אלא משום שלא חידשו או לא הוסיפו דבר במקרה הטוב, או אפילו נפלו רחמנא-לצלן לבור הקיטש וה"לא מעניין" במקרה הפחות טוב.
Lady of 1000 Sorrows למשל קצת הורס לי במחי שיר אחד את כל ההתלהבות מהאלבום המצוין הזה. קיטש דרמטי מסרטי הוליווד שבהם אני יכול לדמיין את הגיבור נוסע על אופנוע בלילה חשוך ופרצי זיכרונות נוסטלגיים מפגינים את זיכרונותיו מאהובתו שזנחה אותו/בגדה בו/הלכה לעולמה באופן מפתיע. בלדה קורעת לב, רומנטית כמו סכרין, שאולי תדבר לפן הרגשני יותר של מטאליסטים משופמים שנזכרים בנערה שאהבו בנעוריהם המחוצ'קנים באודסה/בוקרשט/אדיס אבבה אי-אז כשחיו על פחות כדורי כולסטרול ויותר על וודקה וסיגריות. בסדר נו, גם שיר אהבה צריך. נו שויין.
גם Warriors and Saints הוא שיר סתמי ולא מעניין. ביצוע משובח לשיר לא יפה בעיניי, זאת למרות שירה מעולה של הזמר שעולה פה לגבהי קול לא אנושיים שאולי רק ROBERT PLANT או DAVID COVERDALE מסוגלים. איזה חתיכת זמר !!!
ההחלטה להפוך את Immortals לשם האלבום מעניינת בעיניי היות והוא לא רק אינסטרומנטלי אלא אף הקטע הכי קצר באלבום. הוא באווירה אפלה ומלווה במעין רקע קבוע של צלילי מקהלה מלאכית משהו שרק מוסיפה טונים ארוכים של "האאאאא…" בגבהים משתנים (מזכיר במשהו את הליווי המלאכי ב-Seventh Son of a Seventh Son של מיידן), מה שמוסיף דיכוטומיה של קדושה לגיטרות סולו מייבבות וקצב שנשמע כמו בכי של נפשות מיוסרות בתופת של דאנטה. הקטע נחמד אבל לא מוסיף הרבה לאלבום, לא מהבחינה המוסיקלית ולא מבחינת אמירה כלשהי. נחמד וסתמי. כאמור, הבחירה בו שיישא את שם האלבום תמוהה בעיניי.
עם זאת, איני יכול לסיים את הסקירה של אלבום כה נפלא (כן. נפלא!) בעיניי, בהתמקדות דווקא בצדדים הפחות מוצלחים שלו. השיר הסוגר את האלבום, Rise from the Ashes הוא תותח-על בקצב שפשוט מזרים לי 95 אוקטן בורידים. אין ספק ש-FIREWIND יודעים לעשות POWER METAL משובח על כל מה שזה אומר. ריפים סוחפים, שירה ותיפוף מהירים, מעברים חדים בין איטי למהיר, בין נוגה למפחיד, בין אינסטרומנטלי למילולי, בין שחור ללבן, והכול בתוך 3-5 דקות של שיר (כמעט כל שיר). יש ב Rise from the Ashes סולואים מייבבים ארוכים שאיכשהו נשמעים כמו דקות ארוכות של עונג צרוף למרות שהכול נדחס ביחד עם שירה, מעברי טמפו וכד' ב 4:30 דקות בלבד. זו יכולת מופלאה להכיל עולם שלם של מטאל בשיר אחד. וזה קורה בחלק לא מבוטל מהשירים באלבום הזה.
לסיכום האלבום – למרות שיש בו כמה שירים שכפי שכבר כתבתי הם בנאליים או קיטשיים, הוא מהאלבומים שילוו אותי בבית וברכב שבועות וחודשים, ואף לשנים הבאות. אין לי מלים כדי לתאר את אהבתי לשירה של Henning Basse ולנגינה של כל חברי הלהקה עם דגש על ה"תופיסט" המדהים Jo Nunez. האלבום הזה הוא פשוט אחד מהטובים שבהם לעניות דעתי, במיוחד בז'אנר המטאל הפחות ברוטאלי והיותר קלאסי. למרות המעידות הקטנות,בעיניי זהו אלבום של חמישה כוכבים לאוהבי המטאל הכבד ועם זאת המלודי, לחובבי ה-Power Metal ולמעריצי ה-Heavy Metal. הוא פשוט כיף כל כך גדול בשבילי, הנאה צרופה אמיתית.
יאסו יודה !