Five Finger Death Punch – War Is The Answer

אני חייב להתחיל ולומר שבעיני ה-Groove Metal, אותו בן כלאיים ממזרי שהפך להיות שם כולל למטאל אמריקאי עכשווי ומודרני – מת מזמן. אז נכון ש-Slipknot קיימים, אבל הכיוון שלהם בשני האלבומים האחרונים הולך למקומות הרבה יותר מעניינים, והרכבים כמו Mushroomhead, Nothinface ועוד חצי מיליון נכחדו לאחר ההצלחה האדירה של המטאל המודרני בתחילת העשור. הז'אנר, שצמח מלהקות כמו Pantera ו-Sepultura הלך לעזאזל של מסחריות באותה תקופה, וכל להקה שחברת תקליטים חפצה ביקרה, זכתה לתקציב נאות, וידיאו קליפים מושקעים ומכירות שהחזיקו בדרך כלל לכמה שנים – ואז נעלמה. חלק פשוט מתו וחלק מהעוסקים בז'אנר החליפו כיוון, כמו Dez Fafara שהחליף את Coal Chamber המאד תקופתיים ב-DevilDriver הכבדים יותר.

מבין כל אותן להקות מעט מאד הצליחו לתפוס אותי, כמי שבדרך כלל מעדיף מטאל מסורתי יותר, ולא איזה אמריקאי מאופר ששר ראפ לצלילי מטאל משולב בקלידים במקצב מודרני. בין המעטות היו את Slipknot שהזכרתי לפני כן, וגם את שני האלבומים הראשונים שלהם אני ממש מחבב, Drowning Pool, שהקפידו על אלבומים כבדים עם סולנים איכותיים, Soil, שגם היו כבדים ממרבית הלהקות בתקופה, ו-Soulfly כמובן – שככל שהמשיכה הפכה להיות קרובה יותר ויותר למה שעשה סולנה Max Cavalera בימי Sepultura. להקת Five Finger Death Punch לא התחילה טוב מבחינתי. אלבום הבכורה שלה – פרי מוחו הקודח של הגיטריסט יוצא הונגריה Zoltan Bathory (אני די משוכנע שזה לא שמו האמיתי) – אמנם מכר יפה, אבל לא היה מעניין,

אותו שילוב רגיל של מקצבי גרוב, שבירות וסולן שנע בין קול ניחר וקצבי ושירה נקיה, אפילו נקיה מידי. The Way Of The Fist הצטרף מבחינתי לאלבומים של להקות שממשיכות לא לעניין, דוגמת Bullet For My Valentine – כאלו שנותנות למאזין בדיוק מה שהן חושבות שהוא ירצה: אגרסיה, מלודיה, קצב, טקסטים ממורמרים במידה הנכונה, הפקה גדולה – בקיצור, חרטא. נושא האיכות של השירים או אינטגריטי כמוזיקאים לא ממש משחק פה. האלבום השני של הלהקה, War Is The Answer, לא הגיע אלי עם יותר מידי ציפיות, וטוב שכך – זה עדיין רחוק מלהיות יצירת מופת של להקה גדולה, אבל אני חייב לומר שלא התעצבנתי ממנו יותר מידי, ומכמה שירים אפילו די נהניתי. אמנם הסולן ממשיך לעבור מנהמות בסגנון Anselmo לשירה נקייה, אך השילוב של דיסטורשן רועם, תופים קצביים, ריפים יותר מהירים ויותר כבדים, יוצר שירים שהם ברובם שירי מטאל מודרני קצביים אבל לא מתחנפים. מלבד שיר אחד או שניים בסה"כ מדובר באלבום מטאל אמריקאי מאד, מופק מאד, אבל נעים לאוזן.

קטעים כוחניים יותר כמו "Dying Breed" שמלווה בריף כמעט ת'ראשי, או "No One Get's Left Behind" – שעוסק בנושא האמריקאי הישן ואהוב של אומץ החיילים מול פחדנות הפוליטיקאים – עובדים בכל קנה מידה, ויותר מכל מזכירים את Drowning Pool, כלומר, גיטרות כוחניות ושירה כבדה, בלי קלידים או תוספות אלקטרוניות מיותרות. הגרוב שאנשי האולד-סקול ישנאו אמנם שם, אבל לא בצורה שתעצבן יותר מידי. יש מידי פעם רגעים שקטים וקצת מיותרים כמו "Crossing Over", למי שרוצה בלדת מטאל מודרנית סכרינית, אבל אחריהם מגיעים שירים כמו "Burn It Down" ששוב נותנים בראש, אז זה מתאזן לא רע. לסיכום, אלבום לא רע של להקה שדי השתפרה כאן, אבל עדיין רחוק מלהיות אלבום ענק. מצד שני, בז'אנר שעדיין איך שהוא נושם את נשמותיו האחרונות, מדובר בהחלט בלהקה ראויה, שמי שאוהב ומחפש דברים מאד אמריקאים, מאד מופקים אבל עם זאת אגרסיבים למדי, לכיוון הרגעים היותר קומוניקטיבים של Slipknot למשל – יהנה כאן.