Flotsam and Jetsam – The Cold

אין הרבה להקות מטאל גדולות, ובמקביל מבוזבזות – יותר מ Flotsam and Jetsam. קצת פרטים למי שבוהה בשם בחוסר הבנה: הלהקה היא מהוותיקות בז'אנר הט'ראש האמריקאי, כשההתחלה שלה היא כבר ב 1982. הלהקה הפכה למוכרת בעיקר בגלל ש Jason Newsted, בסיסט Metallica לשעבר התחיל בה את דרכו המטאלית וניגן באלבום הבכורה האגדי של ההרכב – Doomsday For The Deceiver. אגב, למי שתמיד טען ש Newsted הוא בסיסט בינוני בעקבות העבודה שלו ב Metallica, מספיק לשמוע את האלבום הזה של Flotsam כדי להבין שמדובר בבסיסט ענק, שפשוט כמו כל הבסיסטים של הלהקה סורס בסאונד של ההרכב עד שהוא כמעט ולא נשמע באלבומים עצמם. ההרכב, החל מ 1986, זכה לחשיפה לא רעה בכלל, והוחתם בחברת התקליטים הענקית Electra, לצד Metallica דאז.

כבר מתחילת דרכה של הלהקה, הבעיה הגדולה ביותר שלה הייתה הסאונד של האלבומים, גם אלבומים מעולים כמו No Place For Disgrace נשמעו פשוט נורא בעקבות הפקות כושלות אחת אחרי השנייה שליוו את ההרכב בדרכו ארוכת השנים. ל Flotsam יש את אחד הסולנים הטובים ביותר בז'אנר, Erik A.K הוא סולן רגש עם טווח קולי מרשים ביותר, שבאופן מוזר, קולו כמעט ולא השתנה בכמעט 30 שנות קריירה. בכל תולדות הלהקה קשה לסמן אלבומים טובים באמת, למרות האיכות הברורה שלה, כשאלבום הבכורה הוא מופת של מטאל קלאסי, Cautro המאוחר יותר הוא מטאל כבד, על סף האלטרנטיבי, אבל מעולה, ושאר האלבומים שוחים בבינוניות של סאונד וכמות חומרים לא מספקת כדי לסחוב אלבום טוב שלם.

Dreams Of Death, אלבומה האחרון של הלהקה כבר נראה היה כמו שאיבת האוויר האחרונה של להקה גוססת, הסאונד היה נוראי, כמעט בלתי נשמע, חברת התקליטים של ההרכב Crash, הייתה בדיוק מה שהשם מרמז – התרסקות טוטאלית, ונראה שלמרות כמה שירים טובים מאד, אפילו מעולים, ההרכב הזה יקבל סוף סוף את המתת החסד ש 20 שנות קריירה כושלות נראה שהעידו לו. ואז יצא The Cold.

מבחינתי מדובר בסוג של סיפור אגדות. קודם כל, האלבום יוצא בלייבל של גיטריסט להקת Korn לשעבר, וניכר שהפעם מישהו שפך קצת כסף, זה האלבום שמופק ונשמע הכי טוב בתולדות הלהקה, גם העטיפה של Travis Smith מעידה שמישהו לא התקמצן על ההרכב והתוצאה הברורה היא אלבום שנראה כמו אחד של להקה וותיקה שעשתה כמה דברים בקריירה שלה. הוסיפו לזה את העובדה שחברת הענק Nuclear Blast בחרה להפיץ את האלבום תחת שמה באירופה, ותבינו שכנראה שכל אותם אנשים שמוקירים ללהקה את חסדי העבר הבינו שבאלבום העשירי שלה – Flotsam and Jetsam חזרה, ובגדול.

החל מהשיר הראשון ברור כי הכיוון הוא לא לחלוטין מוגדר מוזיקלית. קצת ט'ראש, קצת אינדסטרייל עם חזרות של הפזמון, אבל מה שזה לא יהיה, זה מעולה! השירה של AK נמצאת בחוץ במיקס, ואי אפשר שלא להתרשם מהרגש שהקול שלו מעביר. הטקסט כבר מבהיר לאן האלבום הולך – אכזבה, וייאוש בעיקר ממערכות יחסים או אחת ספציפית ש AK שר עליה, ואולי גם קצת על הגורל שלא ממש שפר להרכב הזה. Take הוא עוד שילוב כבד וטרגי למשמע, שוב מנוגן במקצועיות מוחלטת, שוב עם הפגנת שירה שעומדת בקנה מידה אחד עם כל הגדולים של הז'אנר.

שיר הנושא הוא סיפור מורכב יותר, אווירה כמעט גותית קודרת, שילוב של גיטרות אקוסטיות שלוקחות קצת לכיוון המטאל האלטרנטיבי אבל איך שהוא הכול משתלב ליצירה אחת שלמה, דרמטית ומבריקה. Black Cloud הוא ככל הנראה אחד הקטעים הכי כבדים באלבום, ריף ט'ראש לכל דבר, מקצב מהיר, ושירה רועמת מלווה בכמה מהטקסטים העצבניים ביותר שהשמיעה הלהקה מעולם. נדירים ההרכבים בהם יש צורך או עניין להקשיב ולהבין את הטקסטים, אבל השירה המוחצנת ומלאת הרגש של AK גורמת לכך שהטקסטים הנבונים מקבלים משמעות גדולה בהרבה.

זה ממשיך, Better Off Dead הוא שיר דכאוני במיוחד, אם היה מקביל מטאלי לז'אנר הדיכאון הים תיכוני זה היה זה, שילוב מבריק של פתיחה ומעבירם אקוסטיים עם קטעי דיסטורשנים מלאי עוצמה. Always הוא שיר קצר וכבד, אולי השני ברמת האגרסיה אחרי Black Cloud, שוב – מדהים עד כמה הכול עובד כאן, הריפים, הטקסטים, השירה – הכול עובד באופן מושלם בשילוב ולמרות שמדובר כאן בשיר מטאל
שקשה לשים עליו תג של ז'אנר הוא מושלם בכל מקרה.

לסיכום – אם אתם לא מאלה שבודקים ז'אנר לפני שהם קונים דיסק, אלא פשוט קונים אותו על בסיס האיכות שלו, ומלודיה ואיכות הן לא מילים גסות עבורכם, תתכבדו במה שהוא לדעתי אחד מאלבומי השנה, ללא ספק.