Folkearth – Father Of Victory

כולנו מכירים את תופעת ה-"סופרגרופ" במוזיקה ובמטאל במיוחד, כשמתאגדים מספר אמנים ונגנים לכדי הרכב אחד ומתחילים ליצור חומר משותף. כל אחד מאותם מוזיקאים משפיע על המוזיקה בדרך אחרת, כשהכוונה היא ליצור מוזיקה שתשקף את כלל הקשת ממנה באים היוצרים.

לשם כך נוסדה Folkearth – כפרויקט ויקינג-פולק מטאל משותף של הרבה אנשים מהרבה להקות (ומכאן שמהרבה מדינות) מאותו הסגנון, ביניהן גם שמות מוכרים יותר כמו Forefather, Eluveitie ו-Otyg. אני באופן אישי, מאז שההרכב נוסד, לא החזקתי ממנו יותר מדי, החומר שלו תמיד היה ממוצע וממש לא הבנתי את ההתלהבות של חלק מהאנשים מהמוזיקה, אבל אני אחד ששומר על ראש פתוח.

"The Purest Breed" מציג לנו את יכולות ההרכב לשמור על מקורות הבלאק מטאל שלו (שהן דיי נכות, אם יורשה לי לציין) והוא מכסה את המוזיקה בשכבות גדולות של פולק, שבעיקר מתמקד בנגינות כינור וחליל מצוינות, המשתלבות במקצבים משתנים. השיר שקודם להנ"ל, הנקרא "The Forlorn Knight", בעצם משמש כפתיחה יחסית צוננת לאלבום, ורק בחציו השני של השיר הוא הופך להיות מעט יותר אטרקטיבי.

Folkearth ידועים בכך שהשירים שלהם בנויים על סיפור קיים (כמו לא מעט להקות ויקינג ופולק מטאל), ובאלבומיהם לא חסרים שירים שקטים יותר שהדגש הכמעט יחיד שם הוא על הטקסטים בלבד, כמו "What Glory Remains". מיד אחריו קופץ "Dawn in Tir Na N'Og", במקצב קופצני במעט ועתיר חלילים, ובכל זאת לא חודל להיות כבד – אפקט שמתרחש לכל אורכו של האלבום.

בניגוד לציפיות האישיות שלי, שיר הנושא מרוחק מכל דבר רועש או כבד כפי שהיה עד עכשיו, והוא בנוי כולו על מנגינות פולק ובלדות גיטרה שמתאימות את עצמן לשירה ההירואית. הלהקה כתבה שיר מחווה לצ'ארלס "הפטיש" (מרטל) הפרנקי, אשר בהנהגתו נעצרו צבאות המוסלמים שלא מכבר הספיקו לכבוש את איזור איבריה (ספרד, פורטוגל וחלק מצרפת של היום), והתכוונו להתקדם הלאה למערב ומרכז אירופה ולכפות עליה את האיסלאם.

אני אוהב בדרך כלל שירים שכאלה, אך כאן מרקם הבלאק מטאל הרעוע וההשפעות החיצוניות פשוט אינן מספקות את הסחורה והשיר כולו נשמע כאילו הוא בנוי בצורה אידיוטית לחלוטין. "The Iron Wolf" נפתח במנגינת יחיד של חליל, אשר אליה מצטרפים כל שאר הכלים כשהם ממשיכים את המקצב, שלא נשבר בעצם עד תום השיר למעט הפסקות קצרות לשירה החזקה והמקצבים המהירים, שהפעם נעשים בטוב טעם.

מן המצופה מהרכב כמו Folkearth – שאמנם מביא ויקינג-פולק מטאל נורמאלי ולא שונה במיוחד ושבאמתחתו לא פחות משלושה אלבומים לפני זה – זה שהפקת האלבום תהיה ברמה טובה לפחות כמו המוזיקה עצמה, שגם היא לא בשמיים. מילא, אם הראש רקוב, מה אפשר להגיד על הגוף? ישנם לא מעט קטעים באלבום שכלים מסוימים (אני הרגשתי את זה בעיקר עם הגיטרות) פשוט נבלעים ע"י כלים אחרים וזה אחד המוקשים הגדולים לכל הקלטה – בכללי, ההקלטה נשמעת זולה ואפילו די מלוכלכת, ושמיעה אחרי שמיעה, המאזין רק מבין את זה עוד יותר.

Father Of Victory הוא אלבום טוב ורע גם יחד. טוב מכיוון שסצינת הויקינג-פולק מטאל כרגע נמצאת במצב מעט מקרטע מבחינת חומר חדש ופתחה את שנת 2008 בצורה קצת צולעת. הרע כאן, בקצרה, הוא שזה לא אלבום מי יודע מה. הוא נחמד, כן, אבל יש בו המון מגרעות שבלתי אפשר להתעלם מהן. נקודה מרכזית לזכות הלהקה, דרך אגב, שזה אולי תוצר של עניין הסופרגרופ, הם הטקסטים הנהדרים.