Forbidden – Omega Wave - Metalist Magazine

הפסקה הבאה מוקדשת לאנשים שלא מכירים את מפעלם של Forbidden. אלה שכן, דלגו שתי פסקאות קדימה והמשיכו לקרוא משם. Forbidden הם הלהקה הטובה בעולם. ברצינות. הם מנגנים את ז'אנר המטאל הטוב בעולם (Thrash Metal כמובן, ועל נוסחתו האמריקאית). הם מחוזקים בנגנים ברמה הגבוהה ביותר בז'אנר. הם יצרו שני יצירות מופת בתחומם בשנות ה-80 וה-90 שנקראו Forbidden Evil שהיה אלבום Thrash Metal אמריקאי מעולה, ו-Twisted Into Form שהיה אחד מאלבומי ה-Thrash Metal המורכבים והמעניינים ביותר אי פעם. Forbidden גם הבינו שאחרי שתי יצירות כאלה, הם יכולים ללכת לרעות בשדות זרים – ועשו שני אלבומי Groove Metal מעולים. כן, כן, שמעתם נכון. הם אולי לא אלבומי Thrash מופתיים כמו שני היצירות הראשונות – אבל האלבומים Distortion ו-Green עומדים בסטנדרט שהציבו Pantera ו-Machine Head בז'אנר במהלך שנות ה-90. במהלך שנות ה-90 ידעה הלהקה טלטלות רבות. בסופו של דבר, אחרי התדרדרות מחברת תקליטים אחת לאחרת מצאו עצמם Forbidden פשוט מחוץ לעסקי השעשועים, כי לא Thrash Metal ולא Groove Metal היה רלוונטי עבור הילדודס שנכנסו לסצינת המטאל. הילדים רצו להקות כמו Korn ו-Forbidden לא הסכימו להתדרדר לסטנדרט הזה. זה פשוט לא משך אותם. אז הם התפרקו. הם אמנם התאחדו בקטנה ב-2001 לטובת חברם Chuck Bailey מ-Testament, הלהקה האחות שלהם, אבל חוץ מזה הם די נעלמו מהרדאר. בשעה שלהקות כמו Testament, Overkill ו-Exodus החלו לחזור לענייני ה-Thrash, אם זה בשנת 2004 או מאוחר יותר, Forbidden עדיין לא השתכנעו שכדאי לקפוץ לבריכה הזו כל כך מהר.

החוש העסקי שלהם אולי היה כבוי, אבל אגדות Thrash Metal חזרו להיות רלוונטיות עוד ב-2001, עם Kreator ו-Sodom או אלבום נוסף ל-Slayer שפשוט העמיקו את ההבנה שה-Thrash לא מתכוון להעלם מהמפה, עם כל הכבוד לז'אנרים קיצוניים יותר. ב-2008 החליטו החברייא שהגיע הזמן לעשות מעשה והחלו להופיע בפסטיבלים באירופה וטיפה'לה בארה"ב. אלבום איחוד היה בלתי נמנע, למרות שהחבורה נשבעה שזה לא בראש מעייניהם כרגע. הבעיה היא שאלבומי איחוד של להקות Thrash Metal הם לרוב פספוס אחד גדול. נכון, ל-Exodus הייתה יציאה לא נורמאלית עם Tempo Of The Damned, ול-Heathen השנה בכלל התפלק האלבום הטוב בקריירה שלהם, אבל בגדול ? להקות שמתו צריכות להישאר מתות. Nuclear Assault התאחדו וביישו את הפירמה. Assassin אפילו גרמו לי להתכחש אליהם. Hirax דורכים במקום כבר יותר מדי זמן עם או בלי איחוד, ולמרות שמעולם לא התפרקו – Annihilator, Sepultura ו-Sodom מוציאות אלבום טוב פעם בארבעה אלבומים. אז אי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שהאלבום הבא של Forbidden יהיה מעולה. הרי הנוסחה היא פשוטה, יש סה"כ שני קריטריונים שהוא צריך לעמוד בהם. הראשון הוא שהוא לא יבייש את הפירמה של אלבומי העבר. אצל Forbidden זה קשה ממש, כי לא רק שארבעת האלבומים שלהם לאורך הקריירה מצוינים לתחומם – אלא להתקרב ל-Twisted Into Form נראה לא כל כך הגיוני בתקופה זו. הקריטריון השני הוא שהלהקה צריכה להיות נאמנה לז'אנר, מבלי ליפול לקלישאות שהכתיבו אלבומי העבר שלה. ברמת העיקרון זהו קריטריון אפילו יותר מורכב. הרי מה הבעיה ליצור עוד אלבום Thrash Metal שישמע הולם את הסגנון. אבל אם להקה מתאחדת רק כדי ליצור אלבום Thrash נוסף, כשיש לה די והותר אלבומים יותר טובים כאלה באמתחתם – אז למה הם התאחדו לכל הרוחות ?

אז בהגעה אל האלבום עצמו – אני די משוכנע שאין קונצנזוס על Omega Wave. לא כמו שהיה על Tempo Of The Damned או Violent Revolution בזמנו בכל אופן. האלבום הזה הוא אלבום טוב מאד, לכל הדעות. הוא לא מתעלה על האלבומים הראשונים של ההרכב, גם לכל הדעות. אז למה הוא בכל זאת נחשב אלבום מעולה לדעתי ? כי הוא משכיל לשלב בשכל בין התקופה המוקדמת של ה-Thrash המהיר והמורכב, עם ה-Groove Metal של האלבומים המאוחרים, בתוספת האלמנטים האפלים במוזיקה שהייתה להם דאז, וחסרה להם באלבומים הראשונים. בכך, משיגה Forbidden את מה ש-Nevermore למעשה איבדה באלבומה האחרון. אלבום בוגר, אפל, פוליטי, מלודי מאד וקליט – ומצד שני גם משלב בשכל בין Thrash לבין Groove – בדומה למה ש-Nevermore עשו ב-This Godless Endeavour או מה ש-Testament עשו ב-Low. האמת היא שהדבר אינו מפתיע. Forbidden מורכבת מאסופת נגני על, תמיד הייתה מורכבת מנגני על גם בהרכבים הקודמים שלהם, וזוהי אמת הסטנדרט שלהם כלהקה. כיום, עם שינויים מינורים בהרכב (יחידות הבסיס כמו Russ Andresson, הסולן שהיה בזמנו הטוב בעולם לדעתי, או Craig הגיטריסט קצב מהטובים ביותר מאז ש-Max Cavalera החליט לגדוע את שני המיתרים התחתונים בגיטרה שלו, נשארו בהרכב בתור דמויות מפתח מובילות) כמו למשל Steve Smythe, שלאחר שהחלים מאי ספיקת כליות שכפתה עליו לפרוש מ-Nevermore (לאחר שהיה כבר ב-Testament) מביא את הקטע האפל והמלודי שלו למוזיקה בתור גיטריסט מוביל.

השיר נפתח עם דואט הגיטרות של Craig ו-Steve ומתחלף לשיר שהתפרסם לאחרונה גם ברשת, Forsaken At The Gates. שיר מהיר, אגרסיבי, מאד ברוח התקופה של פעם, אבל לא בדיוק פוגע למקומות שרצינו לשמוע מ-Forbidden. Infinite זה לא. אבל משם האלבום די נוסק למעלה. Overthrow הוא שיר Groove Metal מעולה בסטנדרטים שיכולים לגרום לי להוזיל דמעה. Swine הוא שיר איטי וקודר בצורה מצמררת, והוא השיר שבהחלט לוקח את Forbidden לקטע אפל מעט Queensryche שכזה, או שוב, האסוציאציה ל-Nevermore עולה בחומר. אין ספק שיש הבדל ענק בין Andersson לבין Warrel Dane באלמנט השירה, אך כיום, כששניהם נחשבים סולני ענק בעלי קול ורסטילי ונוכחות של חושך חי, Andersson לוקח את הקופה כי לעומת Dane הוא ממש לא נשמע עייף ומתוסכל. Adapt Or Die גם מוכיח זאת היטב, כשהוא לוקח בחזרה את האלמנטים מ-Forbidden Evil, כן – כולל היללות הגבוהות – ושם אותן על השולחן. לדעתי השירים הטובים באלבום הם Dragging My Casket שהוא בהחלט שיר לא אופייני ל-Forbidden. מדובר בשיר Groove Metal, סמי-בלדת מטאל המנונית שמבקשת להתפרץ בכל רגע נתון. Hopenosis גם הוא שיר מצוין עם שבירות אקוסטיות ותחושה כללית של Megadeth קלאסית שכזו בתוך השיר.

למרות שלאלבום יש כמה נקודות תורפה קטנות, ושמים לב שיש בו שירים מעט חלשים מהאחרים כמו Inhuman Race או Behind The Mask – שלמרות שהם שירי New School Thrash טובים, הם לא ברמה של האחרים – אך מצד שני – שיר הנושא טורף את הקלפים עם בתים מהירים כמו Slayer ופזמון מהפנט שאי אפשר לא לשיר ביחד איתו. בסה"כ, אלבום מאד מאד טוב, לא יצירת מופת, אבל בהחלט מזכה אותו בתואר אלבום השנה. למה הוא ולא Heathen (בהתחשב בזה ש-Heathen כן הוציאו את האלבום הטוב בקריירה שלהם השנה) או Overkill ? משום שאלבום בסדר של Forbidden עדיין יותר טוב מאלבום טוב של Overkill ו-Heathen, ואלבום טוב מאד של Forbidden עדיין יותר טוב מאלבומים מצוינים של האחרות. ככה זה שאתה להקת על מנצחת, וימותו הקנאים.