Forsaken – After The Fall

ע"פ כמה מקורות, במלטה יש והיו 45 להקות מטאל פעילות ברמות שונות – מהוצאת דמו ועד אלבומים מלאים במהלך 3 העשורים האחרונים. מלטה, למי שלא מכיר, היא מדינה \ אי קטן לחופי איטליה. למה שתי העובדות האלו צריכות לעניין אתכם? הן לא. מה שכן, Forsaken, אחת מאותן 45 להקות, הוציאה לא מזמן אלבום חדש. הלהקה מנגנת דום מלודי הנוטה למעיין אפיות וגרנדיוזיות שלא מוצאים בהרבה להקות.

דום יכול לבוא בתצורות רבות – כמו ש-Paradise Lost מיטיבים לעשות או כמו My Dying Bride או לחילופין כמו Candlemass – אבל הלהקה עושה זאת אחרת ואני ארחיב לגבי זה בהמשך. האלבום החדש של Forsaken יצא בחברת I Hate Records, והוא הרביעי במספר שלה, למרות שהלהקה קיימת משנת 1991. מה גרם למיעוט היצירה על פני קרוב ל-20 שנה? נשאל את חברי הלהקה בהזדמנות. ההרכב הנוכחי כולל את הסולן Leo Stivala, הגיטריסט Sean Vukovic, הבסיסט Albert Bell והמתופף Simeon Gatt. כולם פעילים בהרכבים נוספים מקומיים.

לגבי ההוצאה, נתחיל מהעטיפה, עליה זקן חביב, הצופה בסוף העולם, מטאוריטים (לא כמו האחרון שהיה בבת-ים), שמיים בוערים ותמרות עשן. הסאונד הוא המינוס העיקרי באלבום, עם דגש על הגיטרות שנשמעות כמו מחשב, ללא עומק ועוצמה. Leo וקולו הדרמטי נשמעים היטב ובאיזון עם שאר הלהקה. לסולן אין יכולות יחודיות דוגמת התותחים ששרו עבור Candlemass (ביניהם Thomas Vikström ו-Messiah Marcolin) אך אין ספק כי הוא מוכשר הרבה יותר מ-Nick Holmes, סולן Paradise Lost.

עד כאן השוואות והיבטים טכניים. After The Fall נפתח באינטרו קצר – קריינות דרמטית של קטע מתוך הפואמה Paradise Lost של Milton (הקשר בין הבחירה בקטע, ללהקה שנקראת על שם הפואמה מקרי לחלוטין) המלווה בצעקות ורעש של גחלים. הרצועה הבאה, "Aidenn Falls", בולטת על פני השירים בהמשך בכמות הסולואים ובמלודיות וגם בקצב המותווה ע"י שימוש בדאבלים מהירים על פני ריפים בקצב איטי יותר. למרות זאת, הליריקה דואגת להשאיר את המאזין באותו מצב שהוכנס אליו ע"י האינטרו – קודר.

"Sins Of The Tempter" מוריד את הקצב ומביא ריפים איטיים. ברור עד כמה Black Sabbath משפיעים על הלהקה (כמו על להקות דום אחרות). חשוב מאוד להדגיש שלחבר'ה יש יכולת כתיבה טובה מאוד, הם משתמשים במקורות כמו ספר 'מלאכי', כתבים קלאסיים דוגמת 'גן העדן האבוד' של מילטון, 'מפתח שלמה' ועוסקים בתכנים שונים של דת, נושאים מיתיים וכד'. "Armida's Kiss" נפתח בריף קצבי יותר, הלקוח מתחום הפאוור מטאל, בעל גוונים מזרחיים. זו הרצועה הארוכה באלבום, אך עם זאת, שינוי מקצבים ויכולת השירה של Leo מונעים מהמאזין שעמום.

קשה לעכל את האלבום בשמיעה ראשונה בגלל אורך הקטעים ומורכבותם. אין ספק שזהו אלבום איכותי מבחינה מוזיקלית, והכותבים השקיעו הרבה מחשבה בכל קטע – הסולואים הם שמוסיפים את הנופך המולודי, לריפים האיטיים והכבדים וכמובן הסולן בקולו היחודי מוסיף פן דרמטי ועוצמתי עוד יותר. היכולת לנוע בין טונים גבוהים לנמוכים יותר עד כדי גראולינג. בגלל שהאלבום קשה לעיכול, לא הייתי ממליץ עליו לכל מטאליסט, אלא בעיקר לחובבי הז'אנר או למטאליסטים המחפשים גיוון ופתוחים יותר לסגנונות פחות אגרסיביים. כיוון שאני לא נמנה על אותם חובבי דום אדוקים, למרות של-Candlemass ו-Paradise Lost מקום של כבוד ברשימת הלהקות המועדפות, קשה לי לציין לחיוב באופן יוצא דופן את האלבום, לכן אני מסתפק בחוות דעת בינונית.