Fractal Gates – Altered State Of Consciousness

Fractal Gates היא להקה צרפתית מפריז אשר הוקמה על ידי שני חבר'ה בשם Sebastian Pierrie ו-Stephan Peudopin שהגיעו ממגוון להקות הדום מטאל של פריז – מן המסתבר עיר של סצינת דום מטאל גותי ענפה. הזוג הזה החליט להתנער קצת מכל השכול, הכינורות והקצב האיטי בפוטנציה – או כנראה בגלל שהם הבינו שלעשות מטאל גותי זה קצת פחות תופס ממה שזה היה פעם בעיני הבחורות – והחליטו להקים הרכב דת' מטאל מלודי פרופר. חיש קל גייסו כספם והקליטו את אלבומם הראשון, Altered State Of Consciousness יחד עם חברי להקתם – וחתמו בחברת התקליטים Rusty Cage Records מהולנד. על הנייר מתיימרת החבורה להביא לשולחן דת' מטאל מלודי ביחד עם אלמנטים פרוגרסיביים. למעשה, התוצאה די רחוקה מלהיות מה שציפינו לה.

אלבום הבכורה של Fractal Gates נשמע זהה סגנונית לאלבומה של Dark Tranquillity הלא הוא Haven – רק בלי הכריזמה ויכולת כתיבת השירים יוצאת הדופן של האם השבדית. כמו כן, ניתן בקלות להצביע על השפעה רלוונטית מלהקות דום מטאל על המוזיקה, כמו Paradise Lost בתקופת Gothic או Katatonia לדורותיה, כך או כך, אין ספק שלמרות הניסיון לעשות דת' מטאל מלודי ופרוגרסיבי, התוצאה הסופית הרבה יותר קרובה לתשלובת בין דת' מטאל מלודי עייף לדום מטאל חביב. ראשית, האלבום כולו מרוצף בקטעי מעבר אווירתיים שאמנם אמורים לתרום לתחושת היצירה המוזיקלית הגבוהה – כאילו מדובר ב-Intermissions של קונצרט – רק במקום כיוון הכלים ישנם צלילי קלידים וסימפולים מעיקים. נכון שהדבר אמור להכניס לאווירה המד"בית של האלבום (המתיימר להיות פורץ דרך) לפי יחס הלהקה כלפי עצמה פחות או יותר מבחינת קונספט, ולגולל סיפורים פילוסופים דרך משקפת של עולם החלל החיצון – אבל למעשה זה לא מספיק כדי לתפוס את העין או האוזן.

אחרי סימפול ראשון בשם "Vision I" שפותח את האלבום כאינטרו מיותר נכנס שיר הנושא, המתאר חוויה אפוקליפטית כמו גשם של אש וחזיונות מלחמה ואיזשהו דיבור על העבר, העתיד ומה שייך למי. מבחינה מוזיקלית זה הוא אחד השירים הטובים בעולם – דינמיקה מוצלחת מביאה ריפים איטיים יחסית לרמות נאות של אינטנסיביות והגברת המהירות בחלקי דת'-שבדי קלאסיים מאד תורמים. מעבר לכך, אין ספק שגם אם החבורה הזו אינה מורכבת מנגני על – את המלודיות שלהם הם כן למדו לבחור עם שכל בקודקודם, ובדומה בהחלט ל-Paradise Lost הם מוציאים מחזרות מלודיות ומריפים חביבים פלוס את המיטב לכדי שיר מוצלח. הבעיה העיקרית של אלבומם של Fractal Gates – וכמדומני הבעיה של חברי ההרכב ככותבים ומבצעים – היא שאופיים של השירים לא נהנה מהחופש המוזיקלי אשר הז'אנר מאפשר לו ובהחלט נמצא רחוק מאיך שאני תפסתי את המונח 'פרוגרסיב' בעולם של פרוגרסיב מטאל, קיצוני או לא.

הלהקה נשארת גם בשיר הבא, "Gate To Nebula", בתחום המוכר של חמישה ריפים נחמדים, לפעמים בואריציה כזו או אחרת, פריטות מלודיות פשוטות במיוחד כטעם אווירתי וקצב מיד טמפו שאופייני למעט מאד להקות דת' מלודי באשר הן, להוציא את הדוגמאות אשר הוזכרו – אולי עם קצת קריצה גם ל-Amon Amarth מבחינה זו. גם השיר הבא "Inertia" סובל מאותו מחסור, אבל לפחות הוא נהנה ממבנה שיר טיפה יותר מושך את האוזן, וקצת יותר מטאלי – ופחות גותי בהתאמה – בטעם המוזיקלי שלו. השירים הטובים באלבום מגיעים דווקא במרכזו. "Immersion" בנוי בצורה מלודית מתוקה ועצובה שכזו – שבהחלט מחזיר אותנו לעולם הדום מטאל שממנו הלהקה הגיעה, כמעט כולו צועק Paradise Lost בתקופת השיא שלהם. "The Eclipse" גם הוא נהנה מעולם זה של רעיונות מוזיקליים. למעשה מדובר בחלק מסוים באלבום שקורץ כמעט כולו מדום מטאל טוב ולא מדת' מטאל מלודי בינוני – ועל כן זה כנראה איפה שהחבורה הזו בולטת כל כך לטובה.

ככה אלבומנו ממשיך אל קטע מעבר מיותר אשר נועד לתת מנוחה למאזין באמצעות צלילים שאמורים להישמע "חלליים" – אבל די כושל במשמעות שלהם, במיוחד שהם מרצדים גם את תחילתו וסופו של האלבום כפתיח וסיומת. הדבר מצד שני כן עוזר לשפוט את המוזיקה של הלהקה בנפרד, ולהתעורר ולקבל תנופה להאזנה לקראת כל שיר. בסופו של דבר, אנו מבינים ש-Fractal Gates מסוגלים לייצר אלבום דום \ דת' מטאל מגניב למדי – אבל רחוק לחלוטין ממה שהלהקה חשבה שהיא מסוגלת לבצע. אי אפשר להוציא את הדום מטאל מהחבורה הזו ולמרות שלמזלם זה עובד מעט לטובה בתחום זה, הלהקה הזו מתקשה לצלוח את המשבצת אליה היא מכוונת – מוזיקה מורכבת ופרוגרסיבית בהגדרתה. רק השיר "Illusional Dementia" באמת נוגע ממש בדת' מלודי וגם הוא נושק מדי פעם לחלקים האיטיים של המתחם.

את המילים של האלבום קראנו אצל עשרות להקות לפני שנים. אם אילו היו Nocturnus שעשו את זה כמו שאלופים עושים את זה, או אפילו Scar Symmetry שפחות או יותר השתלטו על המחוזות האלה בלי בעיה בחמש השנים האחרונות. ישועה מילולית אין פה בשום צורה. לאוהבי הז'אנר של הדום מטאל – ולא של חסידי הדת' מטאל המלודי – זהו אלבום שמומלץ לשים עליו עין בתור פריצה לסצינת הדום מטאל הפריזאית, שהינה לרוב מסוגרת מאד, וחבל שכך. אין לי מושג גם איך מרשימת שירים העומדת על 14 רצועות, אני מקבל סה"כ 9 שירים בלבד, שבתכלס יש שם רעיונות לאולי 4 שירים טובים. מי שמחפש פה באמת ישועה צרפתית ליובש הכבד שנפל בחלקתה בתחום הדת' המלודי – שלא יצפה מ-Fractal Gates לפתוח לו את השער.